לפני 25 שנה, כשהוריי גילו שאני לסבית, אבי אמר את המשפט שהורים רבים כל כך אמרו אז: "אביגיל, קראתי שאפשר להשתנות. אנחנו נמצא את האדם המתאים, ואת תהיי בסדר".
הם לא זרקו אותי מהבית, הם אהבו אותי, ולא ראו שום עתיד עבורי עם החברה שאהבתי, אז הם רצו "לתקן". אמא שלי, מתוך דאגה כנה, שלחה אותי למטפלת. אני זוכרת את הפגישה ההיא בבהירות מכאיבה. המטפלת הסתכלה עליי ואמרה שזו לא גזירת גורל. היא שאלה אותי: "איך את יודעת שאת לא רוצה להיות עם גבר, אם אף פעם לא היית עם גבר?"
75 רבנים חתמו על מסמך נגד טיפולי המרה
(הפקה: הרב יצחק אייזנר, עריכה: שעיה אייזנר)
הייתי צעירה, אבל הייתי מאוהבת. הסתכלתי לה בעיניים ועניתי לה: "ואיך את יודעת שאת לא אוהבת נשים, אם אף פעם לא היית עם אישה?". הסברתי לה שמצאתי אהבה. שאם האהבה שלי הייתה בן, היא לא הייתה מפקפקת בה לרגע, לא היא ולא אף אחד אחר. אמרתי לה שבתור אשת מקצוע היא לא מכבדת את הבחירה שלי ואת הלב שלי.
קמתי ויצאתי מהחדר. חזרתי להורים שלי ואמרתי להם משפט פשוט: "אני לא רוצה להשתנות".
והם, ההורים שלי, היו אמיצים ואוהבים. הם השתנו. לא ביום אחד, אבל הם למדו לקבל אותי. הם למדו לחבק את בנות הזוג שלי, את המשפחה שבניתי, את הילדים שלי. הם למדו להעריך אותי על מי שאני. הם גאים בי על ההישגים שלי, המקצועיים, אבל גם הלהט"ביים. על ההקמה של הארגונים בת קול ושב"ל, על העשייה החברתית, ועל השינוי שקורה בחברה הדתית בזכותנו.
הבית שלהם הפך מקלט לא רק עבורי, אלא עבור חברים וחברות שלי שההורים שלהם ניתקו איתם קשר. הבית שלהם פתוח להורים ללהט"בים שצריכים אוזן קשבת ותמיכה.
אבל כל השנים האלה, היה קו אחד שאבא שלי לא חצה. הוא מעולם לא תמך בקהילה הגאה באופן פומבי, ואני מעולם לא ביקשתי את זה ממנו.
ידעתי מיהו אבא שלי, הרב פרופ' דניאל שפרבר, שנלחם בממסד הרבני בנושאים נפיצים אחרים. ידעתי שהוא מסכן את מעמדו כדי למצוא פתרונות הלכתיים לנשים עגונות ומסורבות גט, וכדי להגדיר מחדש את מקומן של נשים בקהילה הדתית. ידעתי שתמיכה פומבית בי ובקהילה שלנו עלולה לגבות ממנו מחיר כבד, לסמן אותו, אולי אפילו לפגוע במאבקים החשובים האחרים שלו. אז לא העמדתי אותו בניסיון הזה.
ואז הגיעה אחותי, שולי. שולמית שפרבר היא מטפלת מינית. כאחותי הקטנה היא פגשה את הנושא שתמיד היה פתוח סביב שולחן השבת שלנו. אבל רק בקליניקה, בחדר הטיפולים, היא ראתה את הצלקות, את הכאב, את הבלבול. היא הבינה שלמילים של רבנים יש כוח של חיים ומוות, ושהגיעה העת לפעולה. היא זו שהבינה שלפסיקה רבנית בנושא הזה יש חשיבות קריטית.
עכשיו נסגר מעגל של 25 שנה. התפרסם מסמך הלכתי היסטורי, שעליו חתום אבא שלי, עם עוד עשרות רבנים ורבניות. פסיקה הלכתית ברורה וחדה שקובעת: טיפולי המרה אסורים משום פיקוח נפש, ואין להפנות אליהם אנשים.
זהו רגע נדיר של תיקון עולם שקורה בתוך הבית שלי. החיבור המדהים בין אחותי שולמית, שמביאה את הזעקה מהשטח הטיפולי, ובין אבי מורי, שמביא את הסמכות ההלכתית והאומץ הרבני. ובתווך אני, שחוזרת לרגע להיות הנערה הצעירה והמבולבלת ההיא, שרק רצתה שיכירו באהבה שלה.
המסמך הזה, שמגובה על ידי ארגוני בריאות הנפש, הוא תעודת ביטוח לדור הבא. הוא מבקש להבטיח שאף נער או נערה לא יֵשבו מול רב או מטפל שינסה "לתקן" אותם בשם התורה.
אני מביטה על אבא שלי היום בגאווה עצומה. ההורים שלי, שפעם חשבו שאפשר "למצוא את האדם המתאים", מצאו את הדרך המתאימה – הדרך של אהבת אדם, של פיקוח נפש ושל אמת.
לקריאת המסמך המלא ורשימת הרבנים החותמים – לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:12, 06.01.26
