בחדר אשפוז קטן בסידני, אחרי שישה ניתוחים ושבועיים שבהם ניזון רק מצינורות, לייבל לזרוב בן ה-20 החזיק צלחת קטנה – בפעם הראשונה מאז שנפצע בפיגוע הרצחני בבונדיי בחנוכה הוא הורשה לאכול אוכל בפיו. לידו עמדו הוריו, שליחי חב"ד באוניברסיטת טקסס, שהמריאו אליו בתוך שעות.
לזרוב הגיע לאוסטרליה לפני ראש השנה כדי לסייע לשליחי חב"ד בבונדיי. הוא עבד לצד הרב אלי שלנגר שנרצח בפיגוע, ארגן פעילויות לנוער וביקר קשישים. ברגעי הפיגוע הוא היה שם בזירת הטבח וראה את המראות המחרידים מקרוב. "פתאום החלו להישמע קולות ירי", הוא סיפר בריאיון ראשון למנדי קורטס בעיתון "כפר חב"ד". "מיד הבנתי שאלו יריות, אני מטקסס ולי עצמי יש רישיון שימוש בנשק חם".
כעבור שניות ראה שוטר נופל לצידו: "הוא צעק 'ירו בי'. ראיתי דם זורם מהכתף שלו. הורדתי את החולצה שלי, עשיתי חוסם עורקים מאולתר ועצרתי את הדימום. הוא אמר שהוא לא יכול לקום. אמרתי לו: 'תן לי את האקדח שלך. אני יודע להשתמש בנשק. אני מטקסס. תן לי לירות במחבל ולהציל אנשים, אחרת שנינו נמות'. השוטר סירב".
ברקע נשמעו יריות. הרב שלנגר זעק שהמחבל מתקרב. "ניסיתי שוב לבקש את האקדח, אבל השוטר כבר לא היה מסוגל לתקשר", העיד לזרוב. רגעים אחר כך נורה שלנגר למוות. המחבל ירה מרובה גם על לזרוב. "נוריתי בבטן וברגל. הבטן שלי התנפחה ברגע, כמו בועה. ידעתי שאני מדמם מבפנים וניסיתי לעצור את הדימום. לא ידעתי שבינתיים דם ניגר מגופי מאחור", סיפר.
הוא שכב על הקרקע, פצוע ומדמם, בזמן שהכדורים שרקו מעליו. "רציתי לרוץ לעזור בנטרול המחבלים, אבל הגוף לא איפשר זאת", העיד. רק כשהירי פסק, אנשים ניגשו אליו, חבשו אותו והעבירו אותו למרכז הרפואי המקומי, שם הוכנס מיד לחדר הניתוח והורדם. רק כעבור שתי יממות הוא התעורר.
באותו זמן, בטקסס, הוריו התעוררו מדפיקות בדלת. "אמרו לנו שלייבל פצוע", סיפר האב. "תוך שעות היינו על מטוס". כשהגיעו לסידני, הבינו שבנם שרד אבל נפצע קשה מאוד.
השבוע, בפעם הראשונה מאש שנפצע, קם לייבל על רגליו וצעד כמה צעדים במסדרון, לקול מחיאות כפיים של הצוות הרפואי. "זו הייתה הליכה של שתי דקות", הוא אומר, "אבל היא הרגישה כמו אימון של שעה בחדר כושר". אביו סיכם: "צריך להמשיך להתפלל".
