יוכן קופלקה, יו"ר איגוד השוטרים הגרמני, כרע ברך בשבוע שעבר ליד בית ילדותו של ג'ורג' שפי בברלין, לצד אבני הנגף המנציחות את אימו ודודתו של ג'ורג' שנרצחו באושוויץ. הוא קרא את השמות והקשיב לאדם שחווה בעיר הזאת את ליל הבדולח, פוגרום שעצר את ילדותו באחת ושינה את חייו. 88 שנים לאחר מכן, נציג בכיר של איגוד השוטרים ניצב במקום שבו נרדפו יהודים גם בידי שוטרים שהיו אמורים להגן עליהם, וקיבל על עצמו אחריות להגן על החיים היהודיים בהווה.
לפני מספר שבועות בעיר היידנאו בגרמניה אושרה הצעה של מפלגת הימין הקיצוני AfD לעצור הצבה נוספת של אבני נגף במרחב הציבורי ולהפנות את ההנצחה לבית הקברות הצפוני. לצד זאת, המפלגה מבקשת לצמצם תקציבים לאתרי זיכרון וביקורי תלמידים בהם. הכיוון ברור: להקטין את המפגש של הציבור עם עברו, ולהפוך את הזיכרון לדבר שאפשר להותיר מאחור. למיקומה של אבן נגף יש משמעות. אבן בפתח בית פוגשת אדם בדרכו לעבודה וילד בדרכו לבית הספר. היא מעוררת שאלה ומחייבת תשובה: מי חי כאן, ומה קרה לו?
גלריה
ג'ורג' שפי מחוץ לבית הכנסת החדש בברלין. אימו ודודתו נרצחו באושוויץ
(צילום: John Macdougall / AFP)
צמצום הנוכחות היהודית מתרחש ברחבי אירופה, לעיתים בשם הדאגה לביטחון. השבוע פורסם כי באמרספורט שבהולנד החליט מוזיאון לבטל תערוכה שתוכננה במשך כחמש שנים לציון 300 שנה לבית הכנסת המקומי. המנהל נימק זאת במצב במזרח התיכון ובחשש לשלום המתנדבים, אף שהודה שלא היה מידע על איום ביטחוני קונקרטי. בהמשך, בעקבות מחאה ולחצים, הוחלט לשקול מחדש את קיום התערוכה. מקרים כאלה חוזרים ונשנים ברחבי אירופה בשנים האחרונות, וכאשר חשש מתגובה עוינת מוביל להוצאת הפעילות מן המרחב הציבורי, המאיימים מקבלים כוח לקבוע איזו קהילה תוכל להיראות ולהישמע.
לצד הצמצום החיצוני אנחנו עדים לצמצום עצמי, אישי ופנים-קהילתי. בעקבות 7 באוקטובר וגל האנטישמיות החריף שפרץ ברחבי העולם, התשובה של יהודים רבים, כאינדיבידואלים או כחלק מקהילה, הייתה להצטמצם, להיכנס לגדרות ולחומות האבטחה שמסביב לחיים היהודיים, להסיר את הסממנים היהודיים מחשש לתקיפה ולצמצם השתתפות באירועים המזוהים עם הקהילה היהודית או ישראל.
קרובי משפחה של יהודייה שגורשה מברלין ונרצחה בשואה נוגעים באבן נגף עם שמה
(צילום: AP Photo / Markus Schreiber)
אפשר לחלוטין להבין את זה. הפחד הוא אמיתי וממשי. ארגון RIAS פרסם נתון שלפיו בגרמניה מתרחש בממוצע אירוע אנטישמי בכל שעה. התנועה למאבק באנטישמיות ניטרה 19 אלף אירועים אנטישמיים ברחבי העולם מאז 7 באוקטובר, ממוצע של 17 אירועים בכל יום, ומשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ניטר בין 7 באוקטובר 2023 ל-21 באוקטובר 2026 לא פחות מ-244 אירועים אנטישמיים נגד בתי כנסת ומתפללים ב-34 מדינות.
אסור שההסתתרות והצמצום יהפכו לפתרון הקבוע שמציעה החברה ליהודים. לכן הקריאה לנוכחות מופנית הן לקהילות היהודיות והן למי שאחראים לאפשר להן לחיות בביטחון. המטרה היא שחיים יהודיים גלויים יהיו עניין רגיל, ולא מעשה המחייב אומץ יוצא דופן.
אבני נגף בפרנקפורט. יש מי שמבקשים לצמצם את המפגש של הציבור עם עברו
(צילום: Hans Elmo / Shutterstock)
באותה רוח קיימנו בארגון מצעד החיים בשבוע שעבר, בבית הכנסת החדש בברלין, אירוע לציון 88 שנים לליל הבדולח, בהשתתפות 150 בכירי משטרה ואכיפת חוק מגרמניה, ממדינות נוספות באירופה ומארצות הברית. ראשי המשטרה הגיעו לבית כנסת כדי להשתתף באירוע של זיכרון ולמידה, וכדי לומר: "לא במשמרת שלנו".
זו משמעותה המעשית של הנוכחות. ההתחייבות שניתנה בתוך בית הכנסת צריכה להתבטא גם מחוצה לו: בהגנה על קהילות ובהבטחת האפשרות לקיים חיים יהודיים בגלוי.
רויטל יכין קרקובסקיצילום: זיו קורןבמקביל, הונחו בשבוע שעבר בברלין אבני נגף חדשות של משפחת יפה, שבני משפחתה הברלינאים נרצחו או שרדו את השואה. שמות נוספים קיבלו שוב מקום ברחוב, ליד הבתים שבהם חיו בעליהם. השכנים הגיעו וכך גם תלמידים מבית ספר סמוך. המשתתפים הקשיבו לסיפורי בני המשפחה על החיים שלפני השואה ועל גורל יקיריהם.
משמעותו של המעמד חרגה מן הזיכרון: חיים יהודיים בהווה נתנו קול למי שניסו למחוק את שמם מן העבר. במקום שבו נעקרו יהודים מבתיהם, נוכחותם שבה להיות חלק מחיי העיר. התקווה שבהנחת האבנים טמונה גם בהתכנסות סביבן – בני משפחה, שכנים ותלמידים שנותנים יחד מקום לזיכרון היהודי ולחיים היהודיים בעיר. זה הכיוון שצריך להוביל את המאבק באנטישמיות: להבטיח שלזיכרון היהודי ולחיים היהודיים יהיו מקום ונוכחות בטוחה, ושאיומים או הסתה לא יקבעו את גבולותיהם.
רויטל יכין קרקובסקי היא מנכ"לית מצעד החיים בישראל
