אחד האתגרים הרגשיים והחברתיים הרובצים לפתחנו הוא חגיגות הפורים הקרבות ובאות במהירות, בלי שהרגשנו. מי מאיתנו שהם הורים לילדים כבר עסוקים באיתור התחפושת המתאימה, גם אם בגלל המצב לא ממש מתחשק להם לעסוק בזוטות כאלה, בפרט אם בן הזוג או בת זוג נמצאים במילואים. אחרים מתכננים אולי את המסיבות שבהן ישתתפו, אבל למי יש חשק לזה בימים כאלה? האמת היא שגם בלי הילדים, אנחנו שואלים את עצמנו האם ואיך נכון לשמוח בימים אלה, כאשר אלפי חיילינו ברצועת עזה, ומאות משפחות כוססות ציפורניים במתח ובדאגה ליקיריהם שמוחזקים בשבי.
השמחה נראית כסוג של אסקפיזם, בריחה מהמציאות, ולא כביטוי אמיתי של רגש מדויק. בקיצור, האם צריך להרגיש נקיפות מצפון כשאנחנו מבקשים לחגוג? אולי אפשר למצוא מרפא לשאלה זו דרך התבוננות בביטוי מפורסם שמוכר בשל חלקו השני. חכמינו אמרו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל למען האמת זה חלקו השני של משפט ארוך יותר. במקור התלמודי נאמר: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
לכאורה יש כאן חיבור של שני היגדים שאינם קשורים זה לזה כלל. חודש אב הוא החודש שמסמל את חורבן בתי המקדש, הראשון והשני, שהתרחשו בחודש הזה, כאשר שיא האבלות הוא ביום תשעה באב שבו נהגו יהודים לצום. חודש אב מסמל את כל הרעות שהתרחשו לעם היהודי לאורך שנות ההיסטוריה, עד ימינו אנו. אבל מה הקשר בין מיעוט השמחה של חודש אב לריבויה בחודש אדר? הרי אין קשר בין האירועים: האחד עוסק בחורבן ובתוצאותיו הקשות, השני בהצלת העם היהודי מגזרות המן ובשמחה והישועה שהתלוו להצלה הזו.
נראה כי חכמים עמדו בפני שאלת דורנו. יהודים שאלו את עצמם איך יוכלו לשמוח בחודש אדר, האם יוכלו לשכוח את החורבן שהתרגש עלינו, את שפך הדם הנורא, את אלפי השבויים שנלקחו בידי הרומאים והבבלים. איך אפשר לשמוח בפורים? תשובתם של חכמינו הייתה שאפשר להפוך את השאלה לכיוון השני: האם כשאנו עצובים בחודש אב, אנו שוכחים את כל הסיבות הטובות לשמוח בפורים או בפסח או בשבועות? האם השמחה על הטוב משכיחה את הכאב, והאם נכון שהכאב יסתיר את כל הטוב שעליו ראוי לשמוח?
חיי האדם בכלל וחיי העם היהודי בפרט מלאים בעליות ומורדות, ואנו יודעים שיש עת לשמוח ויש עת לבכות. כשמגיע חודש אב אנחנו לא שוכחים שיש פורים, וכשמגיע פורים אנחנו לא שוכחים את ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל. אנחנו יודעים לשאת את הרגשות הכפולים הללו, לדעת לשמוח על הטוב הרב שיש לנו ובו בעת להצטער על מה שחסר לנו וחסרונו עתה ניכר כל כך.
תופעה מעניינת בהלכה היהודית מעניקה למבט זה משמעות מיוחדת דווקא בפורים. כידוע, יש בפורים מספר מצוות – קוראים במגילת אסתר בלילה וביום, שולחים מנות לחברים, סועדים את ליבנו במסיבות גדולות ומעניקים מתנות לאביונים. בדרך כלל לא מדרגים מצוות על פי חשיבותן ומקיימים אותן באופן שוויוני, והנה בא הרמב"ם בהלכות מגילה וקובע: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'".
הרב דוד סתיוצילום: גיא אנטובמילים אחרות, הרמב"ם יוצר סדר עדיפויות שהוא לא בהכרח הנוח או הטבעי לנו ביותר. עם כל החשיבות לעשות מסיבות עם חברים ולשמוח, חשוב הרבה יותר להיות קשוב למצוקתם של אלו שסובלים. הדגש בדבריו אינו שיפור מצבם הכלכלי, אלא שימוח ליבם של אותם אלה שלא שפר עליהם גורלם. ייתכן שהצעתו של הרמב"ם נועדה להעניק פשר ומשמעות לשמחה של האדם. במה ישמח את האדם את עצמו בעידן ובתקופה שבה יש כל כך הרבה סבל? כאשר הוא ישמח את ליבם של אלה שקשה להם.
דברים אלו נכונים בכל שנה, אבל נדמה שהשנה הם מקבלים משמעות חדשה ורלוונטית. הארץ שלנו מלאה בסבל ובכאב ברמות שונות. משפחות רבות שחיות כבר כמעט חצי שנה כפליטות בארצן על כל המשתמע מכך, אלפי פצועים שזקוקים לחיבוק ולחיזוק בכל המישורים, משפחות שכולות ומשפחות החטופים, אלפי משפחות המילואימניקים שכבר חודשים רבים בקושי רואים את אבא או את אמא בשעות סבירות – כל אלה זקוקים להכרת הטוב ולתשומת הלב שלנו כל השנה, אבל במיוחד בימי השמחה של פורים. כאשר אנחנו משמחים אותם, אנחנו מעניקים משמעות לשמחה שלנו ובמידה רבה גם לגיטימציה גדולה יותר לשמחה הזאת, על כל הטוב שיש בנו.
