בשעה שאנו ניצבים כאיש אחד בלב אחד, קוברים ביגון את מתינו ומחזקים את חיילינו האוזרים חיל לקראת המשך הלחימה, בחר ארגון "בוחרים במשפחה" בפוסט מקומם, הן מבחינת התוכן והן מבחינת העיתוי, להמשיך בקמפיין נגד גיוס נשים לצה"ל. הארגון קבע כי "הקמפיין על לוחמות בצה"ל הוא הרסני, הוא חלק מהאג'נדה שהביאה אותנו למצבו העגום של הצבא היום".
כשראיתי את הפוסט המשסע, המפלג וחסר הרגישות הזה, חשבתי על סרן אור מוזס ז"ל, סגן אדר בן סימון ז"ל וסמלת עדן אלון לוי ז"ל. זיכרו היטב את השמות הללו. שלושתן שירתו בבסיס זיקים המכשיר את חיילי חטיבת החילוץ וההדרכה בפיקוד העורף. בשבת שמחת תורה תשפ"ד הן הגנו עם מפקדים וחיילים נוספים בחירוף נפש ובקרב הרואי על יותר מ-90 טירונים, שאותם שלחו להסתתר במרחבים מוגנים.
הפוסט המקומם של "בוחרים במשפחה" ב-X (טוויטר לשעבר) בזמן המלחמה
הן יצאו בגבורה עילאית ובקור רוח לבלום את מתקפת הפתע של מחבלי החמאס. הן הסתערו באומץ לב מול התופת. חוזרות והודפות את המחבלים המצוידים היטב, תוך שהן מחלצות את חבריהן שנפגעו ומחליפות אותם בעמדות. בכישורי לחימה מרשימים, ברעות ואחוות לוחמים, הן הגנו על חייליהן, אנשי מנהלה ואזרחים נוספים שנשארו בחיים וחולצו בשלום בסיום הקרב בזכותן.
סרן אור מוזסצילום: דובר צה"לבסיס זיקים לא נפל ולא נכבש, אך המחיר היה נורא. הן ומפקדים נוספים נפלו בקרב. אם המחבלים לא היו נבלמים על ידן, לא רק שהיו מבצעים טבח נורא בבסיס, אלא אולי אף היו מצליחים להמשיך צפונה לעבר אשקלון. הן גיבורות חיל. מופת לעוז רוח, לחתירה למגע, ליכולות פיקוד ברמות הגבוהות ביותר, לתעוזה נדירה ויוצאת דופן. זה רק סיפור אחד מבין שלל סיפורים על גבורת החיילות והמפקדות במלחמה.
ידענו מלחמות כבדות דמים. הורגלנו לדאבון ליבנו למסגרות השחורות עם תמונות הצעירים המחייכים. החיילים האהובים שלנו. כל תמונה מפלחת את הלב בכאב. זיו עלומים שנגדע. ביום הזיכרון הקרוב בתי העלמין הצבאיים ייראו אחרת. כה הרבה קברים חדשים וטריים, אחידים למראה. זועקים בדממה את זעקת השבר, האבל והשכול. אבל הפעם, דומני שבאופן חסר פרופורציה לכל מלחמה בעבר, התמונות המטלטלות הללו מלאות בחיילות ומפקדות. נשים צעירות שנפלו בקרב תוך כדי מילוי תפקידן במגוון רחב של משימות שמילאו במסירות, במקצועיות ובהתמדה. כולנו חייבים להן חוב עצום – ויש בינינו מי שחייבים להגיע לבתי העלמין ולבני משפחותיהן ולבקש סליחה ומחילה.
סגן אדר בן סימון ז"לצילום: דובר צה"לנלחמו כלביאות
לפני מספר שנים עוררו הרב יגאל לוינשטיין ממכינת "בני דוד" בעלי ורבני ארגון "חותם" סערה ציבורית סביב התבטאויות בוטות ומקוממות נגד המתגייסות לצה"ל, בדגש על הדתיות שבהן. בין השאר אמר הרב לוינשטיין: "שיגעו לנו את הילדות. מגייסים לנו אותן לצבא. הן נכנסות יהודיות – הן לא יהודיות בקצה". הרב בז ולעג לצה"ל ולחיילות, וקבע: "הורידו להן את הקיר כדי שיוכלו לקפוץ מעליו. תיאמו עם החמאס את החומות שלהן". הוא עלב בתומכי השירות המשולב, האומרים לכאורה: "אם האפוד כבד, אל תשימו מחסניות, שימו ממתקים, כדי שאם תראו מחבל – תזרקו עליו". ארגון "חותם" הצטרף לכינויי הגנאי בסרטון ארסי הרומז שהתרומה של נשים בצה"ל מסתכמת בעבודת ניירת ובספיגת הטרדות של מפקדים.
סמלת עדן אלון לוי ז"לאיך מסוגלים היום הרב לוינשטיין, רבני "חותם", ראשי "בוחרים במשפחה" וכל המטיפים והמזלזלים בשירות נשים בצה"ל להביט במראה ולא להשפיל מבט? מה יותר יהודי מאשר מסירות הנפש והערבות ההדדית שגילו גיבורות בסיס זיקים, חברותיהן וחבריהם שנפלו במערכה? מי נלחמו כלביאות וקפצו מול מחבלי חמאס מעל החומות הגבוהות ביותר, עד הכדור האחרון במחסנית, כדי להגן על כולנו – גם על הרב לוינשטיין, רבני "חותם" ואנשי "בוחרים משפחה"? אם יש בהם עוד טיפה של כבוד עצמי, אם כבוד התורה והיהדות עומד בראש מעייניהם ואם חפצים הם בקידוש השם, אזי חובה עליהם לפקוד את קברי הגיבורות, להצדיע ולבקש סליחה. לבקר את המשפחות השכולות, להרכין ראש ולבקש מחילה.
2 צפייה בגלריה
סמלת אביב, לוחמת יחידת סנפיר. הלוחמות פועלות במסירות, במקצועיות ובהתמדה
(צילום: דובר צה"ל)
מותר לרב לוינשטיין וצאן מרעיתו להאמין כי המסגרת המתאימה לנשים צעירות המבקשות לתרום למדינה היא השירות הלאומי. לגיטימי לחלוטין שידריכו ויכוונו את בנותיהם למסלול המבורך והחשוב הזה. אבל למה לזלזל, לבוז וללעוג לאלה הבוחרות לשרת בצה"ל? למה לפגוע במי שבוחרת אחרת מתוך כוונה אמיתית לתרום ולהשפיע? למה לפקפק ביכולות הצבאיות והפיקודיות שלהן, ובהזדמנות שמעניק להן צה"ל להביא לידי ביטוי את הכישורים והמוטיבציה שלהן? למה לא לכבד את התרומה המופלאה שלהן לצה"ל, שבשמחת תורה שילמו עליה מחיר דמים כבד מנשוא?
2 צפייה בגלריה
הרב יגאל לוינשטיין. למה לזלזל, לבוז וללעוג לאלה הבוחרות לשרת בצה"ל?
(צילום: מוטי קמחי)
אולי הזלזול, היוהרה, הזחיחות, גבהות הלב וההתנשאות כלפי כוחו ויכולותיו של האויב החיצוני שלנו, שבמידה רבה הביאו עלינו את המחדל והאסון הנורא, הם גם תוצאה של יחס דומה כלפי ה"יריבים" הפנימיים שלנו. אחינו – גם אם הם בני פלוגתא שלנו. אם נדע לנהל אחרת את המחלוקות שלנו בבית פנימה, נדע גם להתגונן טוב יותר מפני האויב האכזר מבחוץ.
