הכול התחיל בהחלטה כמעט אקראית: רונית פרידמן, נכדתה של קיילה פדר ששרדה את השואה, טיילה עם בן זוגה שחר בחופשת סוף שבוע בקרקוב, ויחד הם החליטו "לקפוץ" לביקור בבניין שבו הסתתרה סבתה עם משפחתה בזמן המלחמה. כשהגיעו למקום, הם שמעו רעשי שיפוצים ועקבו אחרי הקולות, עד שמצאו את עצמם מחוץ לדירת הסבתא בקומה הרביעית. הדלת הייתה פתוחה, והם מצאו את עצמם מול פועלי בניין ששוברים קירות ומפרקים רצפות.
בעזרת תרגום בטלפון סיפרו להם שהמשפחה שלהם גרה שם בעבר – ואז שמעו משפט ששינה את המשך הטיול: אחד הפועלים סיפר כי במהלך העבודות נמצאה קופסה ישנה, מוסתרת בתוך הקיר, סמוך לארובה. כשפתחו את הקופסה, נדהמו לגלות אוצר משפחתי: מסמכים מקוריים מתקופת השואה הכוללים תעודות לידה ונישואים, גיליונות ציונים, אישורי עבודה, גלויות ומכתבים מקרובי משפחה שלא שרדו.
רונית זיהתה מיד את השמות והפנים של סבתה ובני המשפחה. בין הדפים היה גם מכתב מאחת הדודות שנשלחה למחנה השמדה. לצד הניירות נמצאו חפצים יומיומיים כמו ספל קרמיקה, קערת דגנים, כומתה ובקבוק זכוכית – עדות לחיים, לפני שנקטעו באכזריות.
במשפחה מספרים בהתרגשות: "כשמצאנו את הדירה, פגשנו פועלים ששברו קירות במסגרת שיפוץ, והם סיפרו על קופסה עבשה שמצאו בתוך הקיר. הכול היה מלא פיח, אבק, ומים – ופתאום זיהינו את התמונה של סבתא".
הנשים התחזו לנוצריות ומכרו צלבי קרס
אימה של רונית, הלן פלד, שעלתה מארצות הברית לישראל לפני מספר שנים, הכירה מילדות את סיפור ההישרדות של משפחתה. סבה משה פדר ושני דודיה הסתתרו בעליית הגג של אותה דירה בקרקוב, בעוד סבתה בלבינה ואימה קרולינה (קיילה) התחזו לנשים נוצריות, ואף תפרו ומכרו תגי צלב קרס כדי להסתיר את היותן יהודיות ולשרוד. עם זאת, החומר בקופסה חשף פרטים שפלד ומשפחתה לא הכירו.
"כשרואים חותמת דואר משנת 1943 מבינים שזה לא רק סיפור, אלא חיים אמיתיים", אומרת פלד. "פתאום עולות אצלי שאלות שלא העזתי לשאול: איך לא הלשינו עליהן? איך סבתא שלי חיה כל יום בתחפושת?"
את תכולת הקופסה, שפרטיה מתפוררים, מוכתמים בפיח שחור ובסימני מים, מסרה פלד ל"יד ושם" במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים", במטרה להנציח את סיפוריהם של הקורבנות והשורדים. במעבדות השימור החדשות במשכן האוספים ביד ושם החלו במלאכת שימור הנייר בעדינות המתבקשת: ראשית החלו לנקות את הפיח, לתקן את הקרעים ולחזק דפים מתפוררים.
"המטרה היא לא להחזיר את הפריט למצב חדש, אלא לאפשר לו להמשיך להתקיים כפי שהוא", מסביר יובל סיטון ממעבדת שימור הנייר ביד ושם. "בעידן שבו אפשר לזייף הכול בבינה מלאכותית, מקור אמיתי הוא דבר שאין לו תחליף".
בעיני פלד, הידיעה שהמסמכים יישמרו לדורות הבאים היא סגירת מעגל. "ההורים שלי תמיד איתי", היא אומרת, "ועכשיו גם הקולות שלהם והכתב שלהם נשארים". מה שהתחיל כביקור תיירותי קצר הפך לגילוי שמוסיף פרק שלם לסיפור השואה המשפחתי, ומזכיר עד כמה פרטים שונים מההיסטוריה עוד חבויים, לפעמים ממש בתוך הקירות.
