סופרמן של המשנה
היום נפגוש את הצדיק המשונה ביותר בתקופת המשנה. איש שהיו לו כוחות על והוא בזבז אותם. כך לפחות סיפרו עליו לימים בתלמוד הבבלי. אולי בזו לו מקנאה ואולי מפחד מפני העולם הרוחני שהוא מייצג. לעולם כבר לא נדע מי הוא היה באמת ומה סיפרו עליו.
חנינא בן דוסא הוא שמו של סופרמן היהודי, ובכאב אני מקדישה לו את מילות השיר של יונה וולך: "לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם / אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם / זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ / (...) מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים / לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי..."
הכוח משחית
לפנינו אגדה ראשונה מתוך סדרת אגדות על רבי חנינא בן דוסא במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דף כד עמוד ב. מתורגם מארמית):
רבי חנינא בן דוסא הלך בדרך. ירד גשם. אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק הגשם. כאשר הגיע לביתו, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת? חזר הגשם.
אכן סופרמן מוזר. האגדות על רבי חנינא בן דוסא הן חלק מרצף אגדות המתארות את המאמצים שעשו חכמים ובעלי ניסים כדי להוריד גשם לטובת החקלאים והשדות. מורידי הגשמים שמו לנגד עיניהם את טובת הכלל, אבל חנינא בן דוסא, האיש שהוכיח שיש לו כוחות להפעיל את המתג של הגשמים, מתנהג באגואיסטיות: הוא לא אוהב להירטב, וזה מבחינתו שיקול להפסקת הגשם. בשעה שהוא עוצר את הגשמים, הלב של החקלאים מחסיר פעימה, אבל מה לו ולדאגת החקלאים? הרי לא ייתכן ש"חנינא בצער" אפילו אם שאר העולם "בנחת". יש ציפייה מצדיק שניתנו לו כוחות על שהוא לא ישתמש בהם בצורה ילדותית, אלא שהכוח תמיד משחית.
כוחה של עריכה
אנחנו בעיצומו של שבוע הספר העברי, וזו הזדמנות להתבונן בעבודת העריכה. עריכה היא פעולה עדינה עם כוח רב. חשבו על עריכה עיתונאית, על החלטות היכן למקם ידיעות, אילו כותרות לתת להן ואילו תמונות להצמיד לכל כתבה. בסופו של דבר, אם נזכור משהו, כנראה נזכור בעיקר את עבודת העריכה. יש יוצאים מהכלל ובהמשך נגיע אליהם.
עורכי הסוגיה רצו למתוח ביקורת על חנינא בן דוסא, ולכן הצמידו לסיפור עצירת הגשמים את תפילת הכהן הגדול: "ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים". מילים אלה נוסחו כנגד הרגעים הנרקיסיסטיים של כולנו. הן מבטאות הבנה חומלת ליכולת שלנו לבקש בקשות אנוכיות, ושמות לה גבול. הניגוד בין התפילה לבקשתו של חנינא בן דוסא מבליט את השימוש הציני והקטנוני של סופרמן היהודי בכוחותיו.
לגייס את אלוהים
נקפוץ קדימה בסדרת האגדות על רבי חנינא בן דוסא, ונגיע לאגדה תמוהה אף יותר (בבלי, תענית, דף כה עמוד א. מתורגם מארמית):
לרבי חנינא בן דוסא היו עיזים. אמרו לו (שכניו החקלאים): העיזים שלך גורמות לנו להפסדים. אמר: אם הן אחראיות להפסדים שלכם, יאכלו אותן דובים; ואם לא, כל עז תחזור בערב הביתה עם דוב בין קרניה. בערב הביאה כל עז דוב בקרניה.
עוד מימי קין והבל, רועי הצאן (הבל) והחקלאים (קין) נאבקים על משאבים. חנינא בן דוסא מגדל צאן ושכניו החקלאים טוענים שהעיזים שלו אוכלות את התבואה שלהם. עורך הסוגיה (זה שלא אוהב את חנינא בן דוסא) מוסיף ומציין שחכמי המשנה כבר הכריעו לטובת החקלאים ופסקו: "אין מגדלים בהמה דקה (צאן) בארץ ישראל". מי שרוצה לרעות צאן, יתכבד ויגור בשולי הארץ.
אילו רבי חנינא בן דוסא היה אדם פשוט, הפתרון היה פשוט. הוא היה מוכר את העיזים וקונה חיות שלא מאיימות על החקלאים, או משקיע בנדל"ן. אבל לפנינו סופרמן שבכוחו לגייס את אלוהים, אז הוא מגייס. אלוהים מתפנה מעיסוקיו ומייצר דובים קטנים עם התקן USB שמותאם לקרני העיזים של חנינא בן דוסא.
שתיים דובים
דובים בארץ ישראל? היינו כבר בסיפור הזה. האגדה שלנו מזכירה אגדה מקראית על אלישע הנביא, עושה ניסים שגם לו הייתה התגלצ'ות נרקיסיסטית עם דובים (מלכים ב', ב', כ"ג–כ"ד): "וְהוּא (אלישע) עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים".
2 צפייה בגלריה
דובים חומים. כוחות-על מטשטשים את החמלה האנושית
(צילום: Martin Mecnarowski / Shutterstock)
אין את זה ביותר ביקורתי. כוחות-על מטשטשים את החמלה, ואלישע שנעלב מקריאות הילדים שולח שני דובים שמבקעים ארבעים ושניים ילדים. באירוניה האופיינית להם מגדירים חז"ל את אירוע הטירוף הזה כ"נס בתוך נס", שהרי "לא יער היה, ולא דובים היו" (ומכאן הביטוי "לא דובים ולא יער"). אלישע הטריח את אלוהים לברוא יער ובתוכו "שתיים דובים" למען האגו הפגוע שלו. וכמובן היו 42 ילדים שלא זכו לנס.
חנינא בן דוסא הוא הגרסה המרוככת של אלישע. יש דובים אבל אין יער ובעיקר אין ילדים מבוקעים. ככה זה בתלמוד; עם שכשל במלחמותיו נזהר מסיפורים גדולים ומעדיף את הגרסה של דיסני.
להמתיק את הגלולה
ייתכן שהעורך התלמודי חשב שהגזים בהשחרת דמותו של חנינא בן דוסא, וייתכן שמדובר בשני עורכים ששחקו פינג פונג בין אהבה לביזוי שלו, שכן בהמשך הסוגיה מובא "תיקון" לאגדת העיזים. על פי הגרסה המתוקנת, חנינא בן דוסא לא גידל עיזים להנאתו אלא כחלק ממצוות השבת אבֵדה:
מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתם אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהם. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם, ומכרם וקנה בדמיהם עיזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחברו: כאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך סימן? אמר לו: כן. נתן לו סימן ונטל את העיזים.
בגרסה זו נעלמים הכוחות הניסיים של חנינא בן דוסא ועימם נעלמת האגואיסטיות שלו, והוא עוטה גלימת צדיק. הוא מצא תרנגולות אבודות ושמר עליהן. הוא שמר עליהן בצדיקוּת כזו שלא התיר לאשתו להכין חביתה מהביצים. בהיעדר חביתות, מתרבים התרנגולים.
בגרסה הזו, מי שסובלים אינם השכנים, אלא חנינא בן דוסא ומשפחתו. בצדיקותו הוא שומר על מהות האבדה, ובמקום להמיר את התרנגולות בכסף, הוא ממיר אותן בעיזים. בסוף הסיפור האבדה שבה לבעליה והשקט שב לביתו של הצדיק העני.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןועורך התלמוד? הוא נדרש ליישב בין הגרסאות השונות ולכן חותם את האגדה בקביעה: ואלו העיזים שהביאו דובים בקרניהן. ללמדנו שלא לטובת עצמו ברא חנינא בן דוסא את הדובים, אלא לשם השבת אבדה.
סיפור שניצח את העורך
לעיתים נדירות אנו נתקלות בסיפורים כה חזקים, שאין עורך שיכול להם. זה המצב באגדות על רבי חנינא בן דוסא. העורך ניסה להקטינו ולהראות את קלונו, אבל הסיפורים נותרו אהובים. העורך נשכח וחנינא בן דוסא נכנס לפנתיאון היהודי בדמות צדיק מחולל ניסים.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
