אל נקמות?
הייתי רוצה לטעון שנקמה איננה ערך יהודי, אבל זה יהיה שקר. לנקמה, כמו ערכים רבים אחרים (שאת חלקם אני אוהבת ואת חלקם ממש לא), יש חלק ונחלה בתרבות היהודית. ככל תרבות עתיקה ועשירה, גם התרבות היהודית היא בזאר של ערכים. אי אפשר, ולדעתי גם אין הצדקה, לשמור את כולם.
מתוך הבזאר האידאולוגי של התרבות שלי אני בוחרת את הערכים המתאימים לי, ומתעלמת ואף מגנה ערכים אחרים. אנחנו כמובן גם מוסיפות ערכים חדשים ליריד הערכים היהודי הגדול (דוגמה לכך הוא הערך שבשמו אני כותבת את הטור הזה בלשון אישה).
פרשת "מטות" היא מהפרשות המכינות את שבטי ישראל לכניסה לכנען ובמרכזה דרישה למלחמת נקם במדיינים. חשיבותה של הנקמה נלמדת מכך שמלחמה זו תחתום את פעילותו של משה בעולם הזה (במדבר, ל"א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".
הייתי מעדיפה שבתורה של העם שלי לא יהיו כתובים תיאורי הנקמה האלה, אבל כנראה שלא באנו הנה ליהנות אלא לעבוד, ויש לנו על מה להיאבק גם בתוך התרבות שלנו.
אין מלחמות יפות
אם נבקש לדרג את רמת האלימות של המלחמות: מלחמת נקם תמוקם בראש סולם האכזריות. כל כך אכזרית היא מלחמת הנקם שאפילו בני ישראל שיצאו לקיימה בצו האל, לא היו מסוגלים לבצע אותה כראוי ונדרשו למועד ב' על מנת לעמוד ברף האכזריות (במדבר, ל"א):
"וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם... וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ... וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'".
טוב, יכול להיות שהם לא ריחמו על הנשים והטף אלא רצו לקחת אותם כשלל. כך או אחרת, החיילים הישראלים נשלחים לסיבוב לחימה נוסף, סיבוב הרג נגד אוכלוסייה לא חמושה: את הבנים הקטנים ואת הנשים הבעולות הם הורגים - ואת הילדות הבתולות הם לוקחים כשלל במלחמה.
לבלתי רום לבבנו
הילדות השבויות והחיות מתחלקות בין בני ישראל שנשארו במחנה, לבין הלוחמים. אלעזר הכהן והלוויים מקבלים מכס, אחוזים מן השלל החי - והמשכן מקבל את הזהב. כך למשל יוצא אלעזר הכהן ממלחמת הנקמה במדיינים ובחיקו 32 ילדות בתולות.
הפרשה לא מעוררת גאווה, ודווקא בכך חשיבותה. אני נצמדת אל המספרים ומתעקשת להתמקד בסיפורים הקשים על מנת לזכור ולהזכיר: אין דתות מושלמות ואין דת שהיא באופן מוחלט טובה מאחרות. בכל מסורת עתיקה יש חוקים מעוררי כבוד וכאלה שלא. התמקדות בחוקים שמביכים אותנו היא שיעור בצניעות ובלקיחת אחריות.
כשעם ישראל מנסה להיות "אור לגויים"
ראוי להשוות את הנחיות מלחמת הנקמה במדיין לחוק המכונה "אשת יפת תואר" (דברים, כ"א): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה..."
אינספור שירי הלל למוסר היהודי נכתבו סביב חוק זה שהוא, לכאורה, מעדן את היחס הגס ואת האונס הברוטלי נגד שבויות במלחמה. שהרי, טוענים המתלהבים, חוק "אשת יפת תואר" מתייחס לאישה שבויה אחת שנלקחת על ידי גבר אחד, שנדרש להשתהות חודש בטרם יבעל אותה. במהלך חודש ההמתנה מגלחת האישה את שער ראשה, מסירה מעליה את שמלת השבי, "עושה" את ציפורניה ומבכה את בית אביה. לאחר פעולות אלו, שלפי חלק מהפרשנים נועדו לקרר את תאוותו של הגבר השובה, השבויה הופכת לאשתו של השובה והרי לטוב מכך היא לא יכלה לצפות.
אנושיות לא יכולה להיות יחסית
מסורות המלחמה שלפנינו אינן הרמוניות. מי שסיפר את סיפור הנקמה במדייניות, לא הכיר את חוק "אשת יפת תואר", או שהכיר אבל בחר שלא להתחשב בו. ואכן יש הבדל עצום בין היחס לנשים בחוק "אשת יפת תואר", ליחס לבנות מדיין במלחמת הנקמה. ועם זאת, אני לא מתלהבת משניהם.
שתי המסורות שלפנינו מתגוררות במקום האפל שבו כבוד חווה ואדם אינם ערכים מוחלטים. הוויכוח בין שתי המסורות הוא בשאלת המחיר ולא בשאלת המהות. שתי המסורות מחפיצות נשים וגם גברים, ושתיהן עומדות בסתירה למסורת שלישית, המסורת שהאמונה הדתית שלי מחבקת בחום (בראשית, א'): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
מי שמתחיל בהחפצה לא יכול להיגמל מזה
פרשת השבוע שלנו נפתחת בחוקי הנדר, ובעצם בטקסט ארוך ופרטני שמסביר שנדרי אישה שונים מנדריו של גבר משום שאישה כמעט תמיד נמצאת תחת בעלות כלכלית של אביה או של בעלה, ולכן הם האחראים על תשלום נדריה ובסמכותם לאשרם או להפר אותם. ארוך, מפורט ומייגע נוסח חוק הפרת הנדר של האישה, והפירוט מעורר תמיהה, איך זה שדווקא חוק הנדר מגיע לרמה כזו של פירוט - ומדוע רובו מוקדש לאפשרות של גבר להפר נדרי אישה.
אני רוצה להציע לקרוא את החוק הזה כקדימון למלחמת הנקמה, המגיעה מיד אחריו. התלות הכלכלית היא הפרוזדור שממנו נגיע אל 32 הילדות שיוגשו לאלעזר הכהן ואל האונס הברוטלי של כל ילדות מואב.
אלימות כלכלית
פעמים רבות אלימות פיזית מתחילה באלימות כלכלית. בהתחלה הוא רק רוצה "לארגן" את חשבון הבנק המבולגן שלך, הוא רק רוצה להושיע אותך ולעזור לך, "להפר את הנדרים" שקיבלת על עצמך בחוסר אחריות. אחר כך הוא מציע שהוא ינהל לך את החשבון, אחר כך הוא מחליט כמה כסף "תבזבזי" כל יום ועל מה, ואחר כך, מלמדים אותנו הסיפורים, תגיע האלימות הפיזית.
השליטה הכלכלית של תחילת פרשת השבוע היא המבוא לאלימות הפיזית שתתפרץ מיד אחר כך. אם את חווה אלימות כלכלית מצד בן הזוג שלך, תדעי שנורת אזהרה חשובה נדלקה.
צבא הוא תמיד צבא
אני לא מצליחה להבין את ההיגיון של מי שחושבת שמוות של גברים בקרב אכזרי פחות ממוות של נשים, ילדות, ילדים, זקנות או זקנים. אין מלחמות מוסריות, לא בעיניי. הגאולה תגיע כשנסכים להבין שאין מלחמות ראויות, ונדרוש מהשליטות והשליטים לעסוק בעשיית שלום ושמירה על החיים ולא במשחקי מלחמה.
הגאולה האמיתית תבוא כשיפרוץ לעולם ה-MeToo של הגברים, ה-MeToo של הילדים שנלקחו למולך המלחמה. חבריי אנשי הצבא, לבי כל הזמן איתכם. אני מתפללת שבמהרה נשלב ידיים במאבק משותף על כבוד חווה ואדם.
שבת שלום!
