מה שקורה בימים אלה בבתי הכנסת, בגינות המשחקים, ברשתות החברתיות ובשיחות הטלפון המשפחתיות בתוככי החברה החרדית, הוא לא פחות מרעידת אדמה. "פרשת חיים ולדר" נחשפה, במידה רבה, על קרקע בשלה באופן יחסי. המגזר כבר למד שישנה מציאות של פגיעות מיניות ופוגעים מיניים, וכן על קיומם של גופי טיפול, סיוע ושיקום בתוך הקהילה. הוא אפילו התחיל ללמוד כיצד מדברים על מוגנות עם ילדים, אבל הוא עדיין לא למד מה עושים עם הבושה הקולקטיבית המתלווה לחשיפה בסדר גודל כזה - ובעיקר, איך עושים שיהיה אחרת?
את חטאיי אני מזכירה פה. כשהייתי אך ילדה בת 14, רמזה לי חברתי לספסל הלימודים ב"בית יעקב" שמישהו פוגע בה. התגובה שלי הייתה, במילה אחת, נוראית: התרחקות, השתקה ובושה. הזדעזעתי מעצם כך שהיא מדברת על דברים שכולנו יודעות שלא מדברים עליהם. העובדה שהנפגעת גם הייתה ילדה דחויה חברתית, רק הקשתה עליה יותר לדבר את מה שחוותה. רק כשבגרתי, הבנתי מה עבר עליה - ולא נותר לי אלא להיוותר עם צער עמוק ותחושת החמצה.
יש משהו קשה, אפילו אכזרי בעוצמתו, בשבירת מנגנון האמון, התמימות והציות שהקהילה החרדית מושתתת עליו. רבנים, מורים, דמויות ציבוריות מוערכות, כאלה ששמם נישא בפי כל כצדיקים ומיטיבים, הם גם, בו בזמן, רעים וחטאים. אותם אנשים שבאמת ובתמים היו עסוקים בעזרה לאחרים, בפעילות חברתית, במעשים של קדושה - הסתירו צד אפל שאין ולא ניתן למחול עליו ולקבלו.
המציאות הזאת לאדם החרדי היא עניין שהדעת לא תופסת, ולכן הדעת מנסה לתרץ בתגובות פבלוביות: "הוא חזר בתשובה", "זה לשון הרע", "יש לו משפחה". אלא שביהדות דווקא יש חובה דתית והלכתית למנוע באופן אקטיבי מאדם שפגע להמשיך ולפגוע. יש דרישה ברורה מהפרט שיודע, להתריע ולהזהיר אחרים מפני התוקפן בפוטנציה. ואם לא עשינו כן, אנו חוטאים כלפי אדם וכלפי שמיים.
אך השתיקה עודנה ממשיכה
כיבוס "כביסה מלוכלכת" בפומבי, ובפרט כאשר קוד שתיקה אופף את המיניות כולה - היא לא עניין טריוויאלי. מסיבה זו הפרסום הפומבי של פגיעה מינית ופוגעים מינית, הוא עניין שהחברה החרדית בישראל עוד לא למדה להכיל אותו. כך, במקום שהעיתונות תיתפס כמי שמגינה על הקורבנות, וכמי שמאפשרת במה לזעוק את כאבם מבלי לשלם את המחיר החברתי הכבד הכרוך בחשיפה – היא מעדיפה להשתיק, לפקפק, להחריש.
במנטליות החרדית המיינסטרימית קל הרבה יותר לחבק את הפוגעים, כפי שעשה לאחרונה אתר חרדי שהעניק ריאיון לפדופיל מורשע; כמו מנהלות פורומים חרדיות בפייסבוק שמוחקות בימים אלה – ובסדרתיות - תגובות של קורבנות נוספים ועדויות נוספות, כי זה "יותר מדי"; כמו פעילים חברתיים שמקבלים מכתבי התראה לתביעות השתקה כשהם מנסים להרים את קולם. ובעיקר, כאשר בעיתונות החרדית הנושא כולו לא מוזכר אפילו ברמז.
ועם זאת, ניצני השינוי מבצבצים גם שם
ה-MeToo החרדי שמתרגש כעת לפתחנו הוא קצה-קצהו של קרחון. הסטטיסטיקה של פגיעה מינית לא משקרת. ידיהם של מטפלות ומטפלים במגזר עמוסות עבודה. אבל בלי חשיבה מחודשת על אמות המידה החברתיות, ועל הדרך ליצור אקלים חברתי בקהילה שלא יאפשר את המשך השתיקה, נמשיך להתגלגל לצערי מחשיפה לגילוי.
בראש ובראשונה, לא ניתן להתעלם מכך שמערכת היחסים בין גברים לנשים במגזר החרדי היא בוסרית. היא נשענת על הפרדה מגדרית ממושכת במסגרות החינוך, כאשר בסיומן המפגש עם נשים ונערות הוא, לכאורה, רק במסגרת המשפחתית (שגם בה מתרחשות לעתים פגיעות מיניות). אבל מה קורה בבית העסק? במקום העבודה? במסגרת מקצועית או חברתית? איך מתנהלים באופן נכון, והיכן עובר הגבול (שברור לאדם שאיננו חרדי), בין התנהגות אדיבה וידידותית להטרדה מינית, או חמור מכך, לתקיפה מינית?
הקווים האלה, מסתבר, הרבה פחות ברורים למי שלא רכש באופן טבעי כלים לחיים בחברה מעורבת, ובפרט כאשר התוקף הוא דמות בעל סמכות דתית או מקצועית, שלכאורה "יודע" איך אמורים להתנהג, ומשרה על קורבנו אווירה של נורמליות מטעה.
ה-MeToo החרדי
את בעיית הנורמות ראינו גם ב-MeToo הלהט"בי, כאשר תפיסות של אהבה חופשית מטשטשות שאלות של הסכמה ורצון. אך גם בקהילה הלט"בית וגם בחברה החרדית, אסור לאפשר השתלחות פרועה וביוש קבוצתי, תירוץ (נוסף) להתנגחות בקהילות שגם כך סובלות מיחס משפיל ומבזה מצד חלקים גדולים בציבור הישראלי.
טלי פרקשהאתגר של הקהילה החרדית הוא גדול: להצליח לעצב אווירה אוהדת המאפשרת חשיפה וגילוי של פגיעה גם בתוך חברה שמרנית, שלא מדברת בפומבי על מיניות. לוודא שהחיבוק השבטי יהיה מופנה כלפי הקורבנות ולא כלפי המקרבנים, על אף שיש להם משפחה שלא אשמה במעשיהם. להפוך את הסלחנות, ההשתקה או הפקפוק בקורבן, שזועק מנהמת ליבו, לפרקטיקה חברתית בלתי ראויה ומוקעת פומבית. לזכור שהמחויבות הדתית והמוסרית של יראי ה', מקומה עם הנפגעות והנפגעים - ושהשמעת הזעקה שלהם תמנע לעתים את הקורבן הבא.
ומעל הכול, החברה החרדית חייבת לזכור שהיא לא שונה מכל חברה אחרת. גם אצלה יש אנסים ופדופילים, ואת פחי הזבל שבחצר האחורית אסור להחביא, צריך לזכור לפנות אותם. זו תופעה שעודנה מכה בכל קבוצה אנושית, אבל האופן שבו נאפשר לתוקפים מרחב פעולה ואיצטלה חברתית של הגנה וסלחנות - זה כבר תלוי רק בנו, בכל אחד ואחת מאיתנו. כי יש דברים שהשתיקה בפירוש לא יפה להם.
