בתאריך השישי לפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם המתינה להם אוכלוסייה לבושת קרעים ומורעבת שנפגעה קשות בפוגרום שפרעו בה הגייסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה", "יחי הספרדים" ו"יחי הכתר הספרדי". מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המברכים היו צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה ה-15, הם יהודי קהילת תטואן. המתברכים - חיילי הצבא הספרדי, צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי הקבוצות - השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה, החַכִּיתִּיָה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר מ-300 שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים מספרד בשנת 1492.
מפגש זה השאיר את רישומו גם בזיכרונם של בני הקהילה היהודית. הסופר משה (מואיז) בן הראש, בחר לפתוח את ספרו "מפתחות לתטואן" בהתייחסויות לאירוע זה; "ואז בחורף של שנת 1860 הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחַכִּיתִּיָה", הוא כותב. "הם היו המומים. הנה עומדת שכונה שלמה - החודריה המסוגרת של תטואן - ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש-מאות שנה".
4 צפייה בגלריה
כניסת החיילים הספרדים לעיר היהודית והמפגש עם הקהילה
כניסת החיילים הספרדים לעיר היהודית והמפגש עם הקהילה
כניסת החיילים הספרדים לעיר היהודית והמפגש עם הקהילה
(מתוך הספר "יומן של עד ממלחמת אפריקה")
ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדים שנכחו באירוע, הזכירו בזיכרונותיהם את החותם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי, ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות (מהמפגש עם היהודים), אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו... הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור... זיכרון חי ממולדתם".

חשדנות, תיעוב ואנטישמיות

חרף התייחסויות אוהדות אלו, נראה שאצל רוב החיילים הספרדים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי-יהודיות שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע, פדרו אנטוניו דה אלרקון, "דמויותיהם (של היהודים), התנהגותם, כמו הדרך שבה התאמצו לדבר ספרדית, דחו אותנו.. בצורה עמוקה".
4 צפייה בגלריה
חשד ואי אמון שנבע מתפיסה אנטי יהודית שלאחר הגירוש
חשד ואי אמון שנבע מתפיסה אנטי יהודית שלאחר הגירוש
חשד ואי-אמון שנבע מתפיסה אנטי-יהודית שנותרה לאחר הגירוש
(מתוך הספר "יומן של עד ממלחמת אפריקה")
אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה שבה דיברו היהודים לא הייתה שפת אימם, וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה את דעתו לגבי היהודים, בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר, נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".
מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעירם של היהודים – ושל חיילי הצבא הספרדי - שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. נוכחות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו, מובאות התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

סקסיזם ועליונות נוצרית-גברית

האינטראקציה היהודית-ספרדית הייתה קשה במיוחד עבור הנשים היהודיות. שרדו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא, אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבים התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה, כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופית.
4 צפייה בגלריה
סקסיזם גזעני כלפי האישה היהודייה, שיופיה אינו משתווה לטוהרה של הנוצרייה
סקסיזם גזעני כלפי האישה היהודייה, שיופיה אינו משתווה לטוהרה של הנוצרייה
סקסיזם גזעני כלפי האישה היהודייה-מזרחית, שיופיה אינו משתווה לטוהרה של הנוצרייה
(מתוך הספר "יומן של עד ממלחמת אפריקה")
כך, למשל, את היהודייה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר "אני אוהב אותך"), תיאר אלרקון בסקסיזם גזעני: "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי (פסל) יווני. השמלנית (חצאית) שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים. כיסוי ראשה העשוי משי... כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני".
בסופו של התיאור, מאס אלרקון ביופייה של היהודייה, משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם.
מאוחר יותר, לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו, נימק כי "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".
4 צפייה בגלריה
יהודי
יהודי
איור של "מראה יהודי טיפוסי"
(מתוך הספר "יומן של עד ממלחמת אפריקה")
בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים, שהביעו החיילים הספרדים, סוברים החוקרים כי מדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיבות הנוצריות האירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם שאיתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.
מפגשים אלה לא שרדו רק עדויות כתובות, אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים איורים של היהודים שנתקלו בהם. כך, למשל, ספרו של אלרקון, "יומן של עד ממלחמת אפריקה", נתרם לספרייה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד, איגנסיו באואר, והוא כולל רישומים רבים מסוג זה.
פרסום ראשוני: 11:17 , 17.02.21