בלב הארלם, שכונה שבתחילת המאה הקודמת הייתה בית לאחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם ולימים הפכה לבירת התרבות האפרו-אמריקנית, שוכנת כיום מאפייה קטנה עם סוכך פסים אדום-לבן וגדר עץ לבנה. מבחוץ, המקום נראה כמו עוד מאפייה בסגנון דרומי שמציעה פאי בטטה מסורתי ועוגות קטיפה אדומה. אך בפנים מסתתר אוצר יהודי של ממש: ה"רוגלכיה" הטובה בעיר.
האיש שעומד מאחורי הדלפק הוא אלווין לי סמולס, המוכר לכל פשוט כ"מר לי". הוא יליד דרום קרוליינה בן 84, שמוציא מדי יום מהמטבח הצנוע שלו תבניות עמוסות במאפה שהפך אותו לאגדה מקומית. כיום הרוגלך של Lee Lee's Baked Goods נחשבים לטובים ולמבוקשים ביותר בניו יורק, ובכל דירוג אפשרי הם ממוקמים בגאווה מעל שפים יהודים מפורסמים ומוסדות קולינריים ותיקים.
כדי להבין את גודל ההישג, צריך להכיר את מעמדו האייקוני של הרוגלך בתרבות הניו-יורקית. להבדיל מהגרסה הישראלית, הרוגלך האמריקני מורכב מבצק נטול שמרים, מבוסס חמאה ושמנת, שנאפה כשבלול קטן, צפוף, עטיר סוכר וקינמון. הוא הפך פריט חובה בבתי כנסת, בארוחות שבירת צום ובביקורי ניחומים. עם השנים, רשתות ענק החלו לייצר אותו בייצור המוני ותעשייתי. במקביל, מאפיות כשרות רבות עברו להשתמש במרגרינה או בשמן במקום בחמאה כדי לשמור על המאפה שיהיה פרווה, מה שהוביל למאפים יבשושים, דחוסים או לעיתים רכים מדי.
"מלך הרוגלך" האמיתי הגיע לעיר אי שם בתחילת שנות ה-60. לי החל את הקריירה בעבודות מטבח שונות, בין היתר בקילוף בצלים בבית חולים בעיר. במהלך עבודתו שם, הוא פגש חולים רבים ששמרו על כשרות. הוא רצה להכין להם משהו קטן ומפנק, התאהב ברעיון של הרוגלך והחליט לקחת על עצמו את האתגר, אף שמעולם לא שמע על המאפה קודם לכן. הוא נתקל במקרה במתכון בעיתון, גזר ושמר בקנאות במשך שנים ארוכות. כשהחליט סוף סוף לנסות לאפות אותו, התוצאה הראשונית הייתה לדבריו קשה כמו אבן. הוא לא ויתר, שיכלל ושיפר את המתכון במשך חודשים, עד שהגיע לנוסחה המנצחת.
טעם מיוחד. לי
(צילום: Lee Lee's Baked Goods)
הסוד, לדבריו, נמצא במיקוד. אמנם תמצאו כאן עוד כמה מאפים ועוגיות למכירה, אבל הרוגלך הוא הכוכב, ובשלושה טעמים בלבד: שוקולד, משמש ופטל (באופן מפתיע, הכוכב האמיתי). "אני שם חמאה טהורה, גבינת שמנת טהורה, אגוזי מלך טהורים, ואני מבשל את הצימוקים במעט דבש כדי לתת להם טעם רטוב ונעים", הוא אומר לנו. הוא מפזר פירורי עוגת פאונד קייק בניחוח לימון עדין בתוך המילוי כדי להעניק אקסטרה פריכות, ומוסיף גם תמצית שקדים ומעט מלח. הוא מרשה לנו לראות כמעט את כל התהליך ההכנה, למעט חמש דקות. הסוד האחרון נשאר אצלו. התוצאה, כך או כך, היא מאפה עשיר, חמאתי ופריך להפליא.
בשנת 1988 פתח לי את המאפייה הראשונה שלו באזור, שהיה אז מוקף במגרשים ריקים. לקוחותיו הראשונים הגיעו ברובם ממרפאת מתדון שפעלה מעבר לכביש. "הם היו כאב ראש, אבל הם החזיקו אותי בחיים", סיפר. כשהמרפאה נסגרה ב-2010, נעלם מקור הכנסה מרכזי והמאפייה נאלצה לסגור את דלתותיה.
החנות של מר לי
(צילום: Lee Lee's Baked Goods)
בלוגים מקומיים קראו לתושבים להתגייס לטובת המאפה היהודי שנשמר דווקא בידי אופה אפרו-אמריקני. זרם הלקוחות חזר, וכעבור כחודש שב לי לאפות. זוג מקומי טעם את המאפים וכינה אותם בהתלהבות "רוגלך מאת אח" (Rugelach by a brother), והמשפט הפך לסלוגן הרשמי שמתנוסס עד היום בחלון הראווה. מי שמצפה למצוא תעודת כשרות תלויה על הקירות, ימצא במקום זה תעודות הוקרה מטעם עיריית ניו יורק ותמונה של משפחת אובמה.
קופסאות הרוגלך האייקוניות של לי נשלחות כיום באופן קבוע ליעדים ברחבי העולם כמו גרמניה, צרפת וגם מרוקו. האהבה למאפה הובילה אותו לפנות בשנת 2022 לארכיון ימי הציון הלאומיים של ארצות הברית, ולהצליח לקבוע באופן רשמי את ה-29 באפריל, יום הולדתו, כ"יום הרוגלך הלאומי".
כיום המאפייה הקטנטנה שלו מושכת קהל מגוון, ולי נוהג לצחוק על האופן שבו לקוחותיו מבטאים את השם של עוגיית הדגל שלו: "אנשים קוראים לזה בכל מיני שמות, אבל אני מזהה שיהודים, כשהם אומרים את זה, יש להם קליק קטן מאחור בגרון". הוא נהנה במיוחד לשמוע לקוחות יהודים אומרים שהמאפה שלו מזכיר להם את הרוגלך של סבתא. "אם היה לי דולר על כל פעם שמישהו אמר לי את זה, כבר לא הייתי צריך לעבוד". ובכל זאת, גם בשנות ה-80 לחייו הוא ממשיך להגיע למאפייה מוקדם בבוקר. מבחינתו, כל ההמולה מעט מוגזמת. "בשבילי", אמר, "זאת רק עוגייה".
