עסקה שטנית עם אלוהים
בגמרא נכתב שאפשר ללמוד הלכות רבות מסיפורה של חנה בספר שמואל. הקביעה התלמודית הזו מעוררת תמיהה, שכן סיפורה של חנה, האישה שהתחננה לילד והסכימה לדיל אכזרי כדי להשיגו, הוא סיפור מטלטל של מסע רגשי ורוחני, ומה לו ולהלכה?
תשוקתה של חנה לילד מובילה אותה להצעה בלתי נסבלת (שמואל א', א', י"א): "אִם... נָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". אפשר להבין מה גורם לאישה נואשת לנדור נדר קיצוני, אבל קשה לשאת אמונה באל שלא מגלה נדיבות ומסכים לקבל נדר כזה.
1 צפייה בגלריה


אימהות חטופים בתמונה מחודש מרץ: מירב גלבוע דלאל, ענת אנגרסט, גליה דוד, דלית שתיוי, ויקי כהן ומירב דניאל. מופת למאבק נבון והרואי
(צילום: עוז מועלם)
לכעוס על אלוהים
תפילת חנה חושפת את התהום בין הכאב והאמונה שלה לשטחיות וההתנשאות של עֵלי הכהן, שיושב במשכן וחושב שהוא שוטר התנועה של התפילות (שמואל א', א'): "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה... וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ".
חנה לא מוכנה להקטין את עצמה, אפילו מול עלי. היא לא שותקת ובוודאי לא מתנצלת: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה". בשלב זה הלסת צונחת. "מרוב כעסי דברתי עד הנה": אישה אחת, פשוטה ועקרה, מרשה לעצמה לכעוס על אלוהים ולנזוף בכהן שלו.
חז"ל יעוטו על כעסה של חנה ויהפכו אותו לרשימה של הלכות. שכן כעס, או בלשונם של חז"ל "הטחת דברים", צריך להשתלב בתפילה כחלק מהלכותיה. עלי, הכהן היהיר, שלא הצליח לחנך את בניו והם נהגו לגנוב בשר מהמקריבים האומללים, באופן שפסל את קורבנותיהם, ממשיך להתנשא על חנה: "וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ". בהמשך, כשחנה תגיע עם בנה לשילה כדי למסור אותו לעלי, היא תדגיש שהילד בא לעולם בזכות תפילתה, ותמחק את זכויותיו של עלי: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ".
כעס הוא כוח רוחני
כאמור, חז"ל מעלים על נס את האישה שהעיזה לכעוס על אלוהים ולתקוף את הכהן, והם ממציאים סיפור מטורף שמעצים את היהירות והכסילות של עלי ואת כוחותיה של חנה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לא עמוד ב. מתורגם מארמית):
אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי", משום ש"וישחטו את הפר" הביאו הנער אל עלי?! אלא, אמר להם עלי: קראו כהן, שיבוא לשחוט. וראה אותם שמואל שהיו מחזרים אחר כהן לשחיטה. אמר להם: למה לכם לחזר אחר כהן לשחיטה? שחיטה בזר כשרה. הביאוהו לפני עלי, אמר לו: מניין לך זה? אמר לו: האם כתוב ושחט הכהן? "והקריבו הכהנים" כתוב, מקבלה ואילך מצוות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר לו: יפה אתה אומר, אבל מורה הלכה בפני רבך אתה, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. באה חנה והייתה צווחת לפניו: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה וגו'". אמר לה: הניחי לי שאעניש אותו, ואבקש רחמים ויביאו לך רבים ממנו. אמרה לו: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי".
חנה מנסה להרוויח זמן עם בנה הקטן ומניקה אותו עד טיפת החלב האחרונה. כשתם החלב בשדיה היא נאלצת להביאו למשכן בחגיגה גדולה שלא מטשטשת את הכאב (משום מה אני נזכרת באירועים הצבעוניים ובתמונות הסלפי שמלוות את הרגע שבו אנחנו שולחות את בנינו לצבא).
החגיגה כוללת שלושה פרים שהובאו להקרבה. פסוק מפתיע מושך את תשומת הלב של הדרשנים: "וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי". החיבור בין השחיטה להבאת הנער הצעיר (בן שלוש או ארבע) מעורר את בלוטות המדרש של חז"ל והם מספרים את הסיפור המטורף הבא: עלי, שהיה כנראה בור ועם הארץ, חשב שיש למצוא כהן-שוחט שישחט את הקורבנות שהביאה חנה, אבל שמואל הקטנצ'יק כבר מכיר בעל-פה את התורה ויודע שלא נכתב בה "ושחט הכהן", אלא רק "והקריב הכהן" – ומכאן "ששחיטה בזר כשרה"; כלומר, שכל שוחט רשאי לשחוט קורבן.
מנהיגות רצחנית
לפי המדרש הנער ("נער" בלשון המקרא הוא גם "תינוק") מובא עם הפר אל עלי כדי ללמדו את ההלכה. עלי מתרשם מההסבר, אך נפגע עד עומק נשמתו היהירה מהעובדה שילד קטן מעמידו על טעותו, והוא ממהר לצטט הלכה אחרת ומאוחרת לזמנו (אין מוקדם ומאוחר בעולמם של חז"ל) שאותה, באופן לא מפתיע, הוא דווקא מכיר: "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". מנהיגים מוכנים להרוג ילדים קטנים כדי לשמור על כיסא הכבוד שלהם. כפי שנתניהו השתמש בתירוצי "ציר פילדלפי" או "השמדת החמאס" כדי לעכב עסקה להשבת החטופים, משתמש עלי בתירוץ "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" ומתכוון להרוג את הילד שחוכמתו ומנהיגותו מאיימות עליו ועל ילדיו.
היזהרו מכעסן של אימהות
כשחנה מגיעה למשכן היא מזכירה לעלי: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה". חז"ל מציעים לאמירה הזו פרשנות מתריסה. לפי המדרש, בשעה שעלי רוצה להוציא להורג את התינוק שלה, היא מזכירה לו כמה היא נלחמה כדי ללדת את הילד וכמה לא כדאי לו להתעסק איתה.
עלי, ביהירות ואטימות אופייניות, מציע לה פשרה: נהרוג את שמואל ואני אדאג לך לילדים רבים במקומו (הוא באמת מאמין שיש לו כחות אלוהיים). או אז צורחת עליו חנה: "אל הנער הזה התפללתי". ילדים הם לא גרביים, ואימהות לא מתנחמות על אובדן ילד אחד בילדים אחרים.
אביו של רן גואילי, איציק גואילי: "חמאס משחק ומהתל בנו"
(צילום: Satview)
מנהיגים הורגים ילדים שאין להם פנים ושמות פרטיים, מנהיגים הורגים ילדים שלא נוצרו ברחמם ולא ינקו משדיהם. אימהות זוכרות את עונג ההיריון ומכאוביו, אימהות זוכרות את חרדת הלידה ואת חדוות הלידה, אימהות זוכרות קולות יניקה, וכל ילד וילדה – עולם ומלואו. חנה מצילה את בנה, הוא הופך למנהיג ובני עלי המושחתים נעלמים מההיסטוריה.
אימהות והצלת חיים
אי אפשר לקרוא את סיפור חנה בלי להיזכר באימהות של החטופות והחטופים (ואין ספק שגם האבות ניהלו מאבקי גבורה, אבל היום אני מתמקדת באימהות). אימהות החטופים הן מופת למאבק נבון והרואי, והן ראויות להשתלב בתפקידים מרכזיים במנהיגות שלנו. מגיע לנו קצת פחות גנרלים והרבה יותר אימהות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובעניין הרתיחה סביב חוק ההשתמטות – זו רתיחה שאין צודקת ממנה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות להתמקד בעיקר, והעיקר הוא לחשוב איך לפתור סכסוכים בדרכי שלום ואיך להפסיק להרוג ילדים. ולא, אני לא מדברת על רפיסות וויתורים לארגוני טרור; אני מדברת על ראייה מפוכחת של המציאות והתמודדות רציונלית עם איומים (למשל, לא להעביר מזוודות כסף לחמאס ולא לתת לו לשלוט בעזה).
עד היום תפקידנו כאימהות הוא לומר לא עוד. מִצאו דרך אחרת לריב ולהתפייס, ותורידו את הידיים מהילדים שלנו.
וחשוב מכול, יש לנו חוב מוסרי ראשון במעלה למשפחתו של רן גואילי. עד החטוף האחרון.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com








