הרכבת הארוכה שרקה שלוש פעמים, ונכנסה לתחנה בעיירה הרומנית ספלאק (Suplacu de Barcău) בליל ה-22 ביוני 1944. על הרציף, בין שתי שורות של ז'נדרמים מקומיים, עמדו היהודים שגורשו מבתיהם, תושבי העיירה וכפרי הסביבה (Borumlaca, Leşmir, Balc). הם מלמלו תפילות בלחש, ורק בכי הילדים נשמע. השמיים כיסו את פניהם בערפל סמיך, כדי לא לראות את הסבל וההשפלה של ילדיהם המעונים. הרכבת שהגיעה זה עתה כבר הייתה מלאה ביהודים שנלקחו מכפרים באזור קרסנה (Crasna) ושימאלו סילבאניי (Șimleu Silvaniei), והיא עצרה שוב כדי להעמיס קורבנות נוספים.
כשהרכבת עצרה קפצו ממנה חיילי האס. אס. בצרחות רמות ומאיימות, ודחפו הצידה את הז'נדרמים שהיו על הרציף. הם לקחו את השליטה על גורל נוסעי הרכבת. בצעקות "schnell! schnell!" [מהר! מהר! – י.פ] הם דחקו את ההמון המפוחד לתוך קרון משא ריק, ואחר כך השליכו פנימה את חפציהם. מהקרונות הדחוסים מדי נשמעו קריאות נואשות למעט מים, אבל איש לא הקשיב להן.
ליוש באגושי (Lajos Bagossy), מקומי שעבד במפעל לייצור סיד שסמוך לתחנת הרכבת, לא חזר הביתה בלילה ההוא בגלל העוצר שהוטל על העיירה. העובדים של משמרת הלילה לא הגיעו, והוא נשאר לעבוד לבד. ההמולה בתחנה הקרובה משכה את לבו, ובחסות החשיכה הוא התקרב אל הקרונות. בקרון השלישי, בין הקרשים שחסמו את החלון, הוא ראה יד מושטת שמחזיקה בחבילה קטנה עטופה בנייר עיתון. הוא התקרב ושמע קול סדוק שהתחנן בלחש: "אני יודע שהולכים להרוג אותנו. מה שנמצא בעיתון הוא מה שנשאר לי מחיי". האיש בקרון ביקש מבאגושי שייקח את מה שבידיו.
באגושי לקח את החבילה, והחביא אותה מתחת לחולצתו. הוא הרגיע את האיש בקרון, והבטיח לו שהחבילה תגיע למקום טוב. הקשיש דיבר בקושי ובירך אותו: "אדוני היקר, ברכות אלוהים יהיו עליך כל חייך אם תשמור על החבילה הזאת". באגושי נפרד בלב כבד מהאיש ומבני עירו שנלקחו אל מותם כשהרכבת המשיכה בדרכה לאושוויץ, וחמק משם מבלי להתגלות. הרכבת על אחד עשר קרונותיה הדחוסים יצאה מהתחנה, והותירה אחריה שובל דמעות. רק כשהגיע באגושי למקום בטוח, הסיר את עטיפת העיתון, וגילה בתוכה מחברת כתובה ביד באותיות שהוא לא הכיר.
משפחת באגושי שמרה מאז על המחברת בנאמנות, וכל מה שסופר עד עתה נודע לנו ממכתבו של נכדו של באגושי, שצורף לאותה מחברת שהגיעה אלינו. המחברת וסיפור הגעתה לידיהם עברו מאב לבן, עד לרגע שהגיע העת לתת לסיפור סוף חדש, בעזרתו של אברהם אלבאום.
האדריכל אברהם אלבאום נולד בשנת 1937 בעיר קלוז' ברומניה (Cluj-Napoca), ובהיותו בן 7 הוכנס עם משפחתו אל הגטו המקומי בעיר. בעוד מרבית אסירי הגטו נשלחו אל מותם באושוויץ, אברהם ומשפחתו צורפו אל רכבת קסטנר וניצלו. אחרי שהות קצרה בשווייץ עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בתל אביב. שנים רבות אחר כך, באחד מביקוריו בעיר בודפשט, הפגיש אותו מדריך טיולים עם כומר אוהב ישראל, שמוצאו לא רחוק מעיר הולדתו של אלבאום.
הכומר היה נכדו של ליוש באגושי, ונשא את שמו של סבו. הוא ירש את המחברת והמשיך לשמור עליה בנאמנות. אחרי שנרקמו קשרי ידידות ואמון בין השניים, העביר הכומר את המחברת לידיו של אלבאום, יחד עם המכתב המדובר שצורף אליה, שסיפר את התגלגלותו של כתב היד. 69 שנים אחרי שהקשיש היהודי הפקיד את אוצרו בידיו של אדם רחום וטוב לב, עשתה המחברת את דרכה אל ישראל, למקום בו שמורים אוצרות העם היהודי.
בשנת 2025, אחרי פטירתו של אברהם אלבאום, מסרה אלמנתו אורה את המחברת לספרייה הלאומית. כשפתחנו אותה התברר שמדובר בחידושי התורה של שמואל שמעלקא קליין.
שמואל נולד לאביו משה, רבה של סילאדי טשעה (Cehu Silvaniei), אבל שנת לידתו איננה ידועה לנו. את מחברת החידושים הוא כתב בשנת תרנ"ז (1897), בהיותו בעיר נאדי-שוראני (Šurany). מהמחברת למדנו שבשנת תרס"ט (1909) הוא היה בעיר גראסווארדיין (Oradea), ובשנת 1920 הוא שימש כרב בכפר הסמוך אלשד (Aleșd). לא הצלחנו לאתר את שמו ברשימות הנרצחים באושוויץ, אך סביר להניח שנספה שם.
שמואל הוא אחיו הצעיר של הרב שלמה זלמן קליין, שירש את אביו ברבנות העיר סילאדי-טשעה. שלמה זלמן קליין הוא סבא רבא של חבר הכנסת יאיר לפיד, וכתבי היד שלו נמסרו לספרייה לפני שנים אחדות. כעת, עם הגעת המחברת, מתאחדים כתבי היד של שני האחים תחת קורת גג אחת.
האם הקשיש ברכבת היה שמואל שמעלקא קליין עצמו? אם כן, מדוע לקח עמו לדרכו האחרונה דווקא את חידושי נעוריו משנת תרנ"ז, מחברת שנכתבה כשהיה איש צעיר? מובן שהוא לא יכול היה לקחת איתו את כל כתביו, אבל הבחירה דווקא במחברת זו מעוררת מחשבות. האם רצה לשמר את פירות הביכורים של ראשית לימודו הטהור? האם יש בה חידושים שהיו חביבים עליו במיוחד? לצערנו, לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות אלו ונותר לנו רק להרהר בהן.
המחברת הצנועה הזאת היא עדות לבחירה האחרונה של אדם שעמד בפני המוות – לשמור על יצירתו הרוחנית כדי שתחיה לנצח. היא גם עדות לכוחו של חסד אנושי: פועל פשוט שבחר להסתכן ולהושיט יד, ומשפחה שהאמינה בקדושת ההבטחה ושמרה עליה לאורך דורות. המחברת היא אות חיים שנשלח מחלונה של רכבת המוות וכעת הגיע אל הספרייה הלאומית ששומרת עליו בין אוצרותיה.
