רחבת המסדרים של מחנה 80 לא רגילה למחזה כזה: כמאה נשים בגילי 25–50, רובן נשות מילואים, עומדות בשלשות במדים, אוחזות בנשק ובתנ"ך ונשבעות אמונים לצבא ההגנה לישראל.
השבוע תסתיים הטירונות של תוכנית שלב ב' – מסלול גיוס לנשים שהצהירו דת בעברן (רובן התנדבו בעבר לשירות לאומי) וכעת מתגייסות למערך המילואים. את התוכנית יזמו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה יסכה אלישביץ ועינת אליאס, שפעלו מול המערכות ופרצו לנו דרך. אנחנו המחזור השישי של התוכנית, והביקוש אליה רק הולך וגובר. מערך המילואים באגף כוח אדם הוא שותף מלא ותומך, שמאפשר לכל זה לקרות.
מלחמה פוערת צורך אדיר בכוח אדם. מערך המילואים תחת מעמסה מתמשכת, ויש תפקידים רבים שצריכים איוש מחדש, כמו גם תפקידים חדשים שנצרכים בעיתות חירום. הגיוס לתוכנית מתבצע לפי צורכי הצבא – רק לאחר שנשלחת מהצבא בקשה לגיוס של אזרחית מסוימת לתפקיד מסוים, אפשר להתחיל את ההליך. חלק מהתפקידים דורשים השכלה אזרחית וחלקם לא. חלק מהנשים ישרתו במילואים במתכונת של יומיות, וחלקן יצטרפו לגדודים בסבבי לחימה. כל אחת מגויסת במתכונת שונה, ליעד שונה, וכולנו כאן בלב אחד.
בכיתה שלי חברה שגית, בת 45 ואם לחמישה, רוקחת במקצועה, שמתגייסת ליחידה רפואית שמקימה בתי חולים שדה, מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לצבא וללחימה.
תפארת שאיתי במחלקה עבדה כאחות במיון הפסיכיאטרי בבית החולים שיבא וראתה מקרוב את הקושי הנפשי של אנשי צבא סביב ימי הזיכרון והעצמאות, ימים שבהם המיון מתמלא בלוחמים שזקוקים לעזרה. שם היא נחשפה לעוצמות הגבורה שלהם, לנכונות לתת, והבינה שהיא רוצה להתגייס ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה, שזה מה שנכון לעשות עכשיו.
תיעוד מתקיפת משגרים באיראן. להיות חלק מדבר גדול
(צילום: דובר צה"ל)
בפלוגה שלי נמצאת גם הדר, בוגרת סמינר, נשואה ואם לבת, שעושה איתנו טירונות בזמן שהאיש שלה בטירונות בחטיבת חשמונאים. זו שליחות משפחתית בסביבה חברתית מאתגרת; היא מתגייסת איתנו מתוך תחושת אחריות וייעוד, כשהיא רק אחת מקבוצה מעוררת השראה של נשים במחזור הגיוס שלנו שהן בוגרות סמינרים חרדיים.
לכל אחת כאן סיפור אחר וסיבות שונות שהובילו אותה להחלטה להצטרף לטירונות ולהתגייס באמצע החיים, אבל בסוף כולנו כאן מאותה סיבה: כי צריך. צריך גלגל? אני גלגל. צריך סמב"ציות, נשות רפואה, טיפול או מודיעין? זה עלינו, ואנחנו מתגייסות.
מבצע "שאגת הארי" החל ממש לאחר החיול שלנו, ולכן לא מעט נשים עשו את הטירונות בזמן שבני זוגן כבר מגויסים בצו 8. הגיוס הזה דורש הרבה מוטיבציה וסבלנות, אבל בסופו אנחנו הופכות לחלק מצה"ל, ואין גאווה גדולה מזו.
הטירונות עצמה היא אירוע מרגש וקומי בו-זמנית. מ"כיות במגל, בנות תשע-עשרה, מפקדות בפנים חתומות על נשים שמבוגרות מהן בעשור או שניים. נשים שחוזרות בבת-אחת לימי תנועות הנוער עם מקלחות משותפות, תורנות ניקיון והליכה בטורים. הבסיס וסגל הפיקוד, מצידם, גמישים מאוד ומבינים את הסיטואציה, תוך הדגשה חוזרת כמה הגיוס הזה מרגש והיסטורי בעיניהם. קיבלנו זמני תפילות ארוכים, צורת פיקוד גמישה יותר ואישור לנשיאת טלפונים ניידים שיהיו דלוקים וזמינים איתנו לאורך היום. שיחות על הנקה וסיפורי לידות כשאנחנו בארוחת מנות קרב מתחת צילייה צבאית זה לא משהו ששטח המטווחים בבסיס רגיל לראות, אבל זה הסיפור של הגיוס שלנו.
עמדנו בשלשות בשמש הקופחת והמ"פ הקריא את נוסח השבועה. הסתכלתי סביבי על חברותיי למחלקה – מדהים איזו רעות נוצרת בתוך ימים ספורים במדים – וכולנו התרגשנו עד דמעות. בקול חנוק חזרנו אחריו ונשבענו להגנת המולדת וחירות ישראל.
צריך אותנו. הנה אנחנו באות.
- רחלי פרנקל היא מגויסת טרייה לשלב ב' בטירונות ופעילה במרכז ריבוא
