בונה הכינורות אמנון וינשטיין, שנפטר ב-4 במרץ, עמל רבות במהלך חייו על תיקון כינורות שהיו בבעלות יהודים שנספו בשואה. כלי המיתר התגלגלו לידיו עם נזקים שנגרמו להם במחנות ובגטאות השונים. כולם עברו שחזור ותיקון בידיו האוהבות של וינשטיין, בחמלה רבה, הכול במטרה שישמיעו שוב את קולם באולמות קונצרטים ברחבי העולם.
מיקי קורן פגש אותו כצלם, ותיעד את המפעל הייחודי. סדרת הצילומים שלו העוסקת בפועלו של וינשטיין תוצג בקרוב במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי של PHOTO IS:REAL, תחת הכותרת "כינורות שלא נדמו". באחד הצילומים של קורן נראה כינור שלא יתוקן ולא ינגן שוב לעולם, בשל צלב הקרס והכיתוב "הייל היטלר" בחלקו הפנימי, שאותם בונה כינורות גרמני חרת ביד גסה. וינשטיין החליט לא לתקן את הכינור הזה, בשל רצונו להשאיר אותו כסממן של בושה לגרמנים, על כך שהגיעו רחוק כל כך בשנאתם ליהודים ולתרבות היהודית.
"היה זה בלילה חורפי וגשום. אמנון התקשר אליי ואמר שאני חייב להגיע אל הסטודיו בדחיפות", משחזר קורן. "כשהגעתי לשם, אמנון פתח את הדלת והיה חיוור לגמרי. הוא פתח בפניי תיק עור ישן והציג את הכינור עם החריטות המזוהות עם הנאציזם. את אותו הלילה העברנו בשיחה על השאלה איך לצלם ממצא שכזה".
לדבריו, הכינור הזה ליווה אנשים רבים לפני מותם האכזרי בשואה. "המוזיקאים שרדו את השואה כי הם ניגנו עד תומה. הכינור הזה עבר התעללות בידי הנאצים, אך היה לו מטען רגשי טעון ביותר נוכח ההיסטוריה המשפחתית של אמנון ובכלל של כל מי שהשתייך לדור של אותה תקופה", מציין קורן.
9 צפייה בגלריה
צלב קרס על כינור שטופל בידי הנאצים. "אמנון פתח את הדלת והיה חיוור לגמרי"
(צילום: מיקי קורן)
התשובה הניצחת לנאצים
וינשטיין היה דור שני לבוני כינורות ישראלים. אביו, משה, עלה לארץ ישראל ופתח בתל אביב סטודיו לבניית כינורות בשנת 1939, ואת המסורת הזו המשיך אמנון. הוא ניגן על ויולה וחצוצרה. את מלאכת בניית הכינורות העביר לבנו אבשלום, כך שהמסורת נשמרה גם בקרב הדור הבא במשפחה.
בעקבות העובדה שבני משפחתו המורחבת נספו בשואה, פעל וינשטיין לאיתור כינורות של יהודים שלקחו עימם את כלי הנגינה למחנות הריכוז הנאציים. הכינורות הללו, רובם כלים פשוטים ששימשו לנגינה בשמחות, סומנו במגן דוד על גב הכלי. מטרתו של וינשטיין הייתה לתקן את הכינורות, כך שיתאפשר לנגן בהם בקונצרט סימפוני, שיסגור את אירועי ה-60 למדינת ישראל. הקונצרט, שכונה בשם "כינורות של תקווה", התקיים ב-24 בספטמבר 2008, וניגנו בו הסולן שלמה מינץ עם סימפונט רעננה ותזמורת איסטנבול הטורקית.
9 צפייה בגלריה
כינור ששופץ ותוקן על ידי וינשטיין. סמל לניצחון הרוח האנושית על הרוע והשנאה
(צילום: מיקי קורן)
לרעיון של איתור ושיפוץ הכינורות הגיע וינשטיין בעקבות הרצאה בנושא "כינורות בתקופת השואה", שנשא בגרמניה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. חלק מהכינורות שהיו באירופה הועלו לישראל עם הכנרים, אחרים נבזזו בידי הגרמנים. הכינורות שנשארו בגטאות, ביערות ובמחנות הריכוז היו פשוטים וזולים, ונמצאו במצב ירוד והרוסים כמעט לגמרי. נדרש שיפוץ יסודי וממושך כדי להחזירם למצב נגינה.
עד פטירתו בשבוע שעבר, החזיק וינשטיין בסדנה שלו שמונה כינורות כאלה, והוא המשיך בחיפוש אחר כלי נגינה דומים שעודם קיימים במקומות שונים בעולם. פרויקט "כינורות של תקווה", שבו השתתפו אמנון ובנו אבשלום, סימל את ניצחון הרוח האנושית על הרוע והשנאה. העובדה שכלי המיתר תוקנו וחזרו להשמיע את צליליהם הייתה התשובה הניצחת שמזכירה כי התוכנית הנאצית להשמיד את העם היהודי ואת תרבותו כשלה בסופו של דבר.
הצליל המיוחד של הכנר היהודי
המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר תפסה את אנשי POTO IS:REAL ומרכז ענב לתרבות בישורת האחרונה של ההכנות לפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-11, שהיה מיועד להיפתח בתחילת נובמבר 2023. המלחמה עוד לא תמה, וברור שתוצאותיה והשלכותיה ילוו אותנו עוד זמן רב. עם זאת, החליטו המארגנים כי הגיע הזמן לצאת שוב לדרך עם פסטיבל הצילום, במקביל ללמידה והפנמה של המצב המורכב.
הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 27 במרץ ל-6 באפריל, במתחם מרכז ענב לתרבות וגן עופר בתל אביב, ויציג עשרות תערוכות מהארץ ומהעולם ללא עלות, כולל מספר תערוכות חדשות בעקבות המלחמה. בין השאר תוצג, כאמור, סדרת הצילומים שלו, העוסקת בכינורות ששרדו את השואה, עברו מסע קשה ולבסוף זכו לטיפולו המסור של וינשטיין.
"לפני 50-40 שנה הכרתי את אביו של אמנון, ורציתי לצלם את המקום שפתח. חלפו עשרות שנים ואביו כבר לא היה בחיים, כך שנוצר הקשר ביני ובינו. הטיפול שלו בכינורות העתיקים סיקרן אותי מאוד, כך שתיעוד פועלו היה עבורי חוויה נעימה מאוד", מתאר קורן את האופן שבו הוא ואמנון וינשטיין הכירו.
הסטודיו של וינשטיין ממוקם במרתף ברחוב שלמה המלך בתל אביב, ומהווה מוזיאון יחיד מסוגו לכלי נגינה עתיקים ומיוחדים, בהם הכינורות מהשואה. לחלקם נלווים גם מסמכים ותמונות היסטוריות. לכל כינור סיפור משלו, שאותו הכיר וינשטיין בעל פה, וכל סיפור הוביל לסיפור אחר.
בעיני וינשטיין, נגינת כינור יהודי הייתה שונה בתכלית מנגינת כינור של כל נגן אחר מהעולם. "בכינורות שיהודים מנגנים בהם יש עצב, כמעט בכי", מסביר קורן, "אמנון דיבר כל הזמן על יהודי מנוחין – כנר, ויולן ומנצח יהודי – ועל כמה הנגינה שלו ייחודית ביחס לנגנים אחרים מהעולם. הסכמנו שלכנרים היהודים יש גוון אחר, נגינה שהיא ממש ביטוי של עצבות ובכי, ולא מן הנמנע כי יש קשר בין אירועי השואה לזה. גם אחרי שאמנון החזיר כינורות לחיים, הוא אמר שהם ממשיכים לבכות".
הוא מספר כי וינשטיין רחש כבוד רב לכינורות שתיקן או בנה, כמו גם לחומרי הגלם. "אני מתגעגע לשיחות שהיו לנו על כלי הנגינה, על הקשר למוזיקאים יהודים ועל הקשר של משפחתו לשואה", מסכם קורן, "השיחות היו עצובות ומרגשות. כעת נפלה בחלקי ההזדמנות שחיכיתי לה ואוכל להציג את פועלו של אמנון בפסטיבל".
