בדיוק לפני 90 שנה, בלב האפלה שירדה על יהודי אירופה בימי השלטון הנאצי, בחנוכה 1935, נדלק נר מיוחד שהאיר בחשכה. בתאריך הזה, בפעם הראשונה בתולדות עם ישראל, אישה הוסמכה לרבנות – הרבָּה רגינה יונאס. מי שהוסמכה בגרמניה ובהמשך נרצחה בשואה הייתה אף הראשונה בתולדות עמנו שטענה, על בסיס דיון הלכתי שיטתי, לשוויון זכויות לנשים ביהדות, ובכלל זה הסמכתן לרבנות.
יונאס נולדה ב-1902, חייתה עם אימהּ בשכונה ענייה בברלין ומעולם לא נישאה. מגיל צעיר הייתה מורה בבית הספר היהודי בברלין. היא המשיכה את לימודיה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות, וסיימה אותם בשנת 1930. אך לא די היה לה בכך, והיא שאפה לקבל סמיכה לרבנות בימים שבהם לא עלה על הדעת להסמיך נשים. בשפה מתונה ומדודה, הציגה יונאס טיעונים רבים מתוך הספרות הרבנית המסורתית כדי להוכיח שנשים אכן יכולות להיות מוסמכות לרבנות.
2 צפייה בגלריה
הרבה רגינה יונאס. חלוצה טרגית
(צילום: Centrum Judaicum Archives, first published source: Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7)
יונאס לא ראתה את עצמה כמהפכנית. אדרבה, היא הייתה אישה מסורתית למדי. מטרתה הייתה להוכיח מתוך המקורות עצמם, ובכלים הלכתיים קלסיים, שאין סיבה למנוע מנשים לקבל סמיכה לרבנות. איני יודעת אם היא הייתה מגדירה את עצמה כפמיניסטית, אולם היא ללא ספק הייתה פורצת דרך.
לאחר מאבקים עיקשים, קיבלה יונאס סמיכה פרטית לרבנות מהרב מקס דינמן, אחד הרבנים הליברליים הבולטים בגרמניה (עלה לארץ בשנת 1938). רבנים רבים נתנו רוח גבית לסמיכתה. כרבָּה, עסקה יונאס בהוראת יהדות, עבדה כיועצת רוחנית בבית חולים, בבית אבות ובמוסד לעיוורים, שימשה כמרצה ודרשנית ברחבי גרמניה ופרסמה מאמרים בנושאים הגותיים ותאולוגיים.
יונאס לא עזבה את עבודתה גם כשמצבם של היהודים בגרמניה הידרדר. בשנת 1942 היא גורשה עם אימהּ לגטו טרזיינשטט, וגם שם המשיכה לעבוד כמלווה רוחנית לצידו של ויקטור פרנקל. באוקטובר 1944 היא נשלחה לאושוויץ, ובסוף אותה שנה היא נרצחה במחנה ההשמדה, בגיל 42 בלבד.
סיפורה של יונאס נשכח במידה רבה, ורק בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה, נחשפו לעיני הציבור הארכיונים שהיו עד אז גנוזים ושמורים. במעטפה אחת נמצאה עבודת הגמר פורצת הדרך שלה על סמיכת נשים, תמונות אחדות שלה ותעודת ההסמכה שלה משנת 1935.
2 צפייה בגלריה
מצעד החיים באושוויץ, ארכיון. שם הסתיימו חייה של יונאס בצורה אכזרית
(צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
סיפורה של יונאס נעלם מן העין לא רק בשל סופה האכזרי, והעובדה שרבים מהאנשים שאותם סעדה נרצחו אף הם, אלא גם בשל שתיקה לא מובנת ולא מוסברת ששררה סביב דמותה ופועלה. קשה להבין מדוע רבים מהאישים הבולטים ביהדות גרמניה בתקופת השואה, שהכירו את יונאס ואת עבודתה, לא הנציחו אחרי השואה את שמה ואת פועלה, ומדוע כמעט איש מניצולי המחנה לא הזכיר אותה לאחר אותן שנים נוראות.
הסיבות ל"אמנזיה הציבורית" הזו נותרו עלומות. בוודאי שלא נוכל לשפוט את ניצולי השואה על הזיכרונות שלהם מהשנים האפלות ההן, ועל מה שבחרו לחלוק אחרי התופת. מה שנותר בידינו הוא החובה והזכות להאיר את שמה של זו שהאירה את הדרך לבני עמה באפלה שבתקופות, ולדאוג שמורשתה של מי שנרצחה בידי שונאינו לא תישכח עוד.
השבוע נערך כנס מיוחד וראשון מסוגו בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, לציון 90 שנה להסמכתה של רגינה יונאס. בכנס, שאותו ארגן ח"כ הרב גלעד קריב, השתתפו עשרות רבות מכל הזרמים וסיפרו על אתגריהן וחלומותיהן. אף שיש בינינו הבדלים לא קטנים מבחינת היחס להלכה, למסורת ולפמיניזם, הייתה בחדר תחושה אדירה של שיתוף כל בנותיה של רגינה.
בשנים האחרונות זוכה יונאס באירופה להכרה שהייתה ראויה לה לפני שנות דור. טוב נעשה אם גם בישראל נחלוק כבוד לחלוצה הטרגית הזו. זכינו לראות מאות רבות של נשים מוסמכות לרבנות בארץ ובעולם, ממשיכות את הדרך שהתוותה ונושאות את דגל המנהיגות הנשית – ראשית בתנועה הרפורמית, בהמשך בתנועה המסורתית ועתה גם באורתודוקסיה המודרנית. דווקא בימים אלה, שבהם זכויות נשים מצומצמות בחברה הישראלית בידי רשויות דתיות, חשוב שנזכור את המורשת שהותירה רגינה יונאס לכולנו – אסור לוותר על מקומנו בקדמת הבמה, גם בהקשר הדתי.
- הרבה פרופ' דליה מרקס היא מרצה בהיברו יוניון קולג' ומחברת הספר "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי"
