כיצד המשפחות החרדיות מתמודדות עם השכול?
(צילום: נויל האריס)
"אחי הבכור היה אבא שלי בפועל", מספר הרב שלמה לנדאו. הוא בן לניצולי שואה, חסידים ששכלו את בנם בכורם - אחיו האהוב, טוראי דוד לנדאו – במלחמת ההתשה. "הדור הזה שבא מהשואה, שהיו תשושי נפש, שאיבדו את כל משפחתם והקימו משפחה חדשה - היה תלוי בילדים. אחי היה זה שעזר לי בשיעורי הבית, שהלך לאסיפות ההורים, שסידר מה שצריך היה לסדר בעירייה... וכשהוא נפל, ההורים התקשו להתאושש".
"האובדן הזה היה טרגדיה מוחלטת", מספר לנדאו, בריאיון לאולפן ynet. "הורים לא התאוששו מזה בכלל. זו הייתה רק נפילה, ואני סבלתי מזה לא קצת; מהמועקה, מהחרדות שעולות, מהדיכאון. הנפילה של הבן הבכור שנולד מיד אחרי השואה, ריסקה את החלומות להקמת משפחה חדשה. זה היה מאוד קשה. מאוד-מאוד קשה".
אחים שכולים חרדים נושאים איתם את כאב השכול בבדידות מסוימת. החברה שסביבם לא חיה את האתוס הציוני של גבורה והגנה, והחברה החילונית לא מוצאת מקום להכיל את האופי החרדי של הזיכרון. "קשה לתאר עד כמה זה מרסק", אומר נחמן הרמן, ששכל את אחיו, סמל יוסי כהן, לפני ארבע שנים בפעילות מבצעית. "אני משתדל להסתכל על כל האירוע הזה בעיניים אמוניות. איך אדם ללא אמונה יכול להסביר את לקיחת הפרחים האלה? ללא האמונה אפשר ליפול בקלות לדיכאון, ולהיעזר אולי רק בכדורי הרגעה".
"אני לא מפסיק לחשוב עליו"
יוסי כהן התייתם מאביו, ד"ר איתן כהן, ואמו אודל נישאה לרב אליהו מירב, אלמן אף הוא, לשעבר טייס במלחמת יום כיפור שחזר בתשובה. הם גידלו את ילדיהם כמשפחה אחת לכל דבר. "יוסי היה נשמה טהורה, הייתה לו נפש של אמן, הוא ניגן בכלי נגינה שונים", נזכר הרמן בכאב. "את המשכורת הלא ממש גדולה שלו, כחייל קרבי, הוא היה לוקח בכל חודש וקונה איתה משחקים לילדים פגועי מוח שאותם היה נוהג לבקר, זה היה יוסי".
השבת שלפני הרצח חקוקה בו: "יש לנו מנהג בבית, שכל אח ואחות מספרים על אירוע אחד שעליו הם מבקשים להודות לה'. כשהגיע תורו של יוסי, הוא אמר: 'אני רוצה להודות על כך שזכיתי להגן על עם ישראל בגופי'. זה אולי נשמע הירואי, אבל זה בדיוק מה שהיה, ההורים שלי נלחצו מאוד מדבריו, ואף הסתייגו מהמשמעות שלהם. אבל כמו שאומרים חז"ל, אחי 'ניבא ולא ידע מה ניבא'. באותו שבוע, כשהוא וחבריו אבטחו קו בבית אל, ירה מחבל בקלצ'ניקוב בו ובשניים מחבריו מטווח אפס, ובכך הם הגנו והצילו בגופם את האזרחים הרבים שהיו בטרמפיאדה שמאחוריהם".
הרמן אומר כי "לא מספיק נותנים את הדעת על אחים שכולים. יש הרבה שכול במדינה שלנו, זה חלק מדמותה, אבל לרוב מדברים על המעגל הראשון של הורים, רעיות או בעלים - וכמובן ילדים. על האחים פחות נותנים את הדעת. אני לא מפסיק לחשוב עליו כמעט בכל אירוע משפחתי, בכל צומת חשוב: אני יושב על הספה בליל שבת, ושואל את עצמי: איך הוא היה עושה את הקידוש? כיצד היתה נראית החתונה שלו? מה הוא היה עושה בחיים? ואני מתנחם בכך שאולי את הדיבורים היפים שלו, את הלב הטוב, את הידיים הטהורות שלו כבר לא נפגוש - אבל את מה שהוא השאיר בעולם, אוכל לקחת איתי".
הרב משה חזקיה מספר כי אחיו נפתלי, שנפל במלחמת יום כיפור, "היה אדם עם מידות מיוחדות, סולח לכל אחד, חייל צדיק, מוכשר ומצטיין". הרב, תושב בני ברק, מספר כי חודשים ספורים לפני הטרגדיה, אחיו נישא לבחירת לבו, אך כשפרצה המלחמה פיקד על הטנק הראשון שפרץ אל קו המים. הפגיעה הישירה לא הותירה לו סיכוי.
"בכל שנה הייתה אמא ז"ל מקפידה לעלות להר הרצל", הוא מספר. "היום גם אחיותיי מקפידות על כך. ספר תורה נכתב לזכרו, חברת תהלים קרויה על שמו, ואבא חבר לרב שמואל יונה, והם הקימו כולל אברכים בשם 'מעלות קדושים' לעילוי נשמת גיסו של הרב – סגן אלוף שנהרג גם כן בטנק, ולעילוי נשמת אחי שהיה מפקד טנק".
"מבקשים להיות חלק מיום הזיכרון"
שלושת האחים השכולים מבהירים כי השכול האישי שלהם, בדיוק כמו זה של אחיהם החילונים, מתערב עם השכול הלאומי ושאלת האינטגרציה בין השבטים המרכיבים את העם בישראל, ועולה בימים אלה בכל חריפותה. "בשעת צער כולם מתאחדים - חילונים, חרדים, ישראלים. בסופו של יום, הכאב הוא אותו כאב", נאנח הרב חזקיה.
יש לו הערכה וכבוד לטקסים הממלכתיים, אך הרב חזקיה, כמו גם חבריו לשכול החרדי, מבהירים כי אין להם חיבור אליהם והם אף מורגשים מודרים מהם, במידה רבה. "הייתי שמח אם היו קובעים קביעה הלכתית ביחס ליום הזה. למשל, להזכיר בתפילה את זכר הנופלים, לשאת תפילה או תהילים לזכרם ולבחון שהדבר לא מתנגש עם ההלכה, כמובן".
"הטקסים המסורתיים שהתקיימו בימי הזיכרון הממלכתיים, עד כה, לא ממש התחשבו באופי הזיכרון של המשפחות החרדיות, וחבל שכך", אומר גם הרב לנדאו. הוא עצמו שימש אמש (יום ג') כנציג משפחות השכול בטקס יום הזיכרון המרכזי לציבור החרדי, של של עמותת נצח יהודה, לזכר חללי צהל והמסלולים החרדיים. "הציבור החרדי נוהג לעשות את הטקסים שלו בצורה אחרת, בתפילות ובחיזוק רוחני".
נחמן, אחיו של יוסי כהן ז"ל: "איך אדם ללא אמונה יכול להסביר את לקיחת הפרחים האלה? ללא האמונה אפשר ליפול בקלות לדיכאון, ולהיעזר אולי רק בכדורי הרגעה"
"יום הזיכרון שלנו הוא יום היארצייט (השנה), היום שבו נפל אחי האהוב, יוסי", אומר הרמן. "אז אנחנו עולים לקבר, נושאים את תפילת יזכור, קוראים תהלים, משניות וכו'. טקס זיכרון ממלכתי, עם פנים עצובות ושירים במלודיה נמוכה שנשכחים דקות ספורות לאחר מכן, לא מכבד אותנו – המשפחות החרדיות. מצד שני, אנחנו כן מבקשים להיות חלק מיום הזיכרון, אנחנו כן חלק מהמדינה הזו".
הרמן מוסיף כי "טקס ממלכתי שישא אופי חרדי, היה עונה בדיוק על הצורך של המשפחות שלנו. אני שמח לראות ש'נצח יהודה' הרימו את הכפפה בשנים האחרונות, והם מקיימים את טקס יום הזיכרון הממלכתי בבית הכנסת הגדול, ללא מוזיקה, עם פרקי תהלים ותפילות, עם רבנים, ועם דברי חיזוק רוחניים. זה זיכרון בדרך שלנו".
למה שלא יהיה רמטכ"ל חרדי?
האחים מדגישים כי חרף הסטריאוטיפים והדעות הקדומות, רוב החרדים - כמעט ללא יוצא מן הכלל - מעוניינים בחיבור אמיתי לישראליות, ללאומיות, לציונות. "שירתתי בצה"ל באותו מקום שבו שירת אחי", אומר הרב לנדאו. "גם שבעת ילדיי משרתים כולם. האמירות הקבועות סביב חרדים וצה"ל ביום הזיכרון, נובעות מרצון ברייטינג ולא מהאזנה לרוב הדומם".
הרמן, גם כן חרדי לכל דבר בארחות, מוסיף כי "בסוף אנחנו חיים בחברה אחת, בעם אחד, בארץ אחת ועם מורשת ותורה אחת. לאנשים 'הרגילים' אין מושג כמה חרדים היו רוצים להתגייס, או על מוטיבציה שבהחלט קיימת בקרב בחורי ישיבה – זה הרי אבסורד".
אז למה זה עדיין לא קורה?
"ראשית, זה בהחלט קורה. המספרים גדלים באופן עקבי. אבל לצערי, הצבא מנסה לייצר כור היתוך לאיזו ישראליות צברית, שלא בהכרח הולמת את אורח חייו של הנער החרדי. אילו רק הייתה יותר נכונות להקמת יחידות שהולמות את תפיסת עולמם של הצעירים הללו, ההתגייסות הייתה המונית. צבא היה תמיד בעם ישראל, עוד בתקופת התנ"ך, ואין כל סיבה שהיום זה יהיה שונה. הרי אין באמת מי שחושב שטייס חרדי, קצין חרדי, אפילו רמטכ"ל חרדי הוא פחות טוב מחילוני. האגדות כאילו שאלוף פיקוד חרדי לא יעבוד עם מערכות הלחימה המתקדמות ביותר, אלא יישא תפילה לאל בשעת מצוקה, כבר לא באמת תופסות".
הרב לנדאו, אחיו של דוד ז"ל: "אני סבלתי לא קצת; מהמועקה, מהחרדות שעולות, מהדיכאון. הנפילה של הבן הבכור שנולד מיד אחרי השואה, ריסקה את החלומות להקמת משפחה חדשה"
באירוע הזיכרון הממלכתי של גדוד נצח יהודה, השתפו אמש הרבנים הראשיים לירושלים, שלמה עמאר ואריה שטרן, יו"ר ש"ס אריה דרעי והמשפחתו השכולות. פרקי תהלים נישאו, נרות זיכרון הודלקו והרבנים והמפקדים נשאו נאומים ברוח הציבור.
אתה מרגיש שיש יותר במה לשכול של חללי צה"ל בקרב הציבור החרדי, כיום?
"הרוב הדומם בקרב החברה החרדית תורם למדינה בצורה אבסולוטית, כל אחד כפי יכולתו", אומר הרב לנדאו. "פשוט פחות שומעים את זה. אני למשל, אני אדם לא צעיר, וכבר סיימתי מילואים, ואני עדיין תורם לחברה ומתנדב בזק"א. ילדיי שסיימו צבא כולם מתנדבים במד"א. הדברים האלה לא נשמעים בחוץ, ולכן נשמע כאילו שהציבור החרדי לא תורם. יש מיעוט קיצוני, אבל לא משפיע".
משה, אחיו של נפתלי חזקיה ז"ל: "הייתי שמח אם היו קובעים קביעה הלכתית ביחס ליום הזה. למשל, להזכיר בתפילה את זכר הנופלים, לשאת תפילה או תהילים לזכרם"
"היחס של החברה מאוד-מאוד מכבד", אומר גם הרמן. "אני לא מדבר אתך על הקצוות בשני עברי המתרס. אחרי שאחי נפל היו חילונים שאמרו שברור שהוא שירת בצה"ל, כי המשפחה זרקה אותו מהבית ולא ישבה עליו שבעה. והיו גם קנאים במאה שערים שאמרו לאבא שלי: 'שלחת אותו לצה"ל, אז איך אתה יושב עליו שבעה?' אבל כל האמצע מאוד מכיל ומכבד. הציבור החרדי מאוד מכבד את חללי צה"ל. יש מדרשים שלמים שמגדירים אותם כקדושים שנהרגו על קידוש השם. זה שיש קונפליקט עם צה"ל, לא אומר שלא מכבדים את חללי צה"ל.
רבנים וראשי ישיבות הסדר מגוללים את הסיפורים משדות הקרב במלחמות ישראל שבהן השתתפו
(הפקה: איגוד ישיבות ההסדר, צילום ועריכה: אולפני אתרוג)
"החרדים רוצים, מעבר לעמידה של דקת דומייה בצפירה, לזכור וליצוק תוכן - מה השאירו החללים, איך אנחנו יכולים לכבד את המורשת שלהם, את העולם הבא שלהם, את תחיית המתים. זה נכון שאין אתוס, לא גדלנו עליו, אבל יש את הקדושים שנהרגו על קידוש השם. הרי מזכירים את זה בראש השנה וביום כיפור. מספרים על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, מי שהיה גדול הדור החרדי, שכאשר היה רוצה ללכת לקברי צדיקים, הוא היה הולך להר הרצל ומתפלל על קברי החיילים".
