מה נשאר מעדות אחרונה כאשר המחשב מצליח לקרוא את המילים, אך מאבד את הסיפור שמאחוריהן? מחקר של ד"ר יעל הכהן, מהחוג לאנגלית וללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב, בוחן את השאלה באמצעות שלוש יצירות מתקופת השואה. המחקר, שפורסם בכתב העת AI & Society מציע להתייחס לכתמים, לקפלים, לחריטות ולסימני השרפה כחלק מהעדות עצמה.
גלריה
לוחות החרס של אליעזר היימן: לוחות חרס שעליהם חרט בעברית את שמות בני משפחתו ומסר לדורות הבאים, מספטבר 1943
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
במסגרת המחקר, הועברו דימויים דיגיטליים של שלושה פריטים ארכיוניים בתהליך שכלל עיבוד תמונה, זיהוי כתב, תיקון, תרגום ויצירת מידע לצורכי קטלוג. הבדיקה בחנה הן את יכולת הכלים לחלץ מידע והן את המשמעויות שעלולות להיעלם בתהליך. מדובר בשלושה מקרי בוחן שנבחרו בשל מורכבותם, ולא במדגם מייצג של כלל כתבי השואה.
אחת הדוגמאות היא שני לוחות חרס שעליהם חרט הסופר אליעזר היימן בעברית את שמות בני משפחתו ואת דבריו לדורות הבאים, בעת שהסתתר באזור קובנה. לפי המחקר, צורת הלוחות מהדהדת את לוחות הברית, והניסוח משלב תיעוד משפחתי עם לשון מקראית של עבדות וחורבן. הכלים התקשו להבחין בין האותיות החרוטות לבין התקלפות החומר, הצללים וסימני הפיח. אלא שסימני השריפה אינם רק מכשול לפענוח: הם קשורים לחורבן מקום המסתור שבו נספו המסתתרים ולדרך שבה שרדו הלוחות.
השיר המאויר של אווה שולצובה: שיר מאויר שיצרה בגטו טרזין ב-1943, המתאר לילה בגטו, געגועים לבית וחלומות על אוכל
(צילום: באדיבות ארכיון המוזיאון היהודי בפראג)
מקרה נוסף הוא שיר מאויר שכתבה הילדה אווה שולצובה בגטו טרזיינשטט, זמן קצר לפני שנשלחה לאושוויץ ונרצחה. השיר מתאר לילה בגטו, ובסיומו היא שואלת כמה לילות כאלה עוד צפויים להם ומשיבה שרק אלוהים יודע. דווקא שורות הסיום, שנכתבו בעיפרון חלש, היו קשות במיוחד לזיהוי. גם כאשר חולצו מילים בהצלחה, הקשר בין השיר לציורים נחלש בתוצר הממוחשב.
הפריט השלישי הוא פיסת בד שעליה תיעד סאל ברמסון, צעיר יהודי מאמסטרדם, את תא הכלא שלו בציורים ובהסברים. הבד הוברח לאימו בתוך צווארון חולצה שנשלחה לכביסה. הפרדת המילים מהציורים ומהבד עלולה לטשטש את אופיו של הפריט כמסר אישי שנועד להראות לאם כיצד חי בנה בשבי.
הבד של סאל ברמסון: ציורים והסברים בהולנדית המתארים את תא הכלא שלו באמסטרדם, מינואר 1943. הבד הוברח לאימו בתוך צווארון חולצה שנשלחה לכביסה
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
מסקנת המחקר היא שהנגשה דיגיטלית אחראית צריכה לשמור על הזיקה בין התמלול לפריט המקורי, לתעד את השינויים שנעשו ולסמן קריאות שאינן ודאיות. עבור העוסקים בהנחלת זיכרון השואה, המשמעות ברורה: לצד המילים שפוענחו, צריך לשמר גם את העקבות המעידים כיצד נכתבו וכיצד הגיעו אלינו. "הבינה המלאכותית יכולה לפתוח בפני דורות חדשים גישה לעדויות מתקופת השואה, אבל האחריות שלנו אינה מסתיימת בפענוח המילים", אומרת ד"ר הכהן. "כשאדם חורט בעברית על לוחות חרס כדי להשאיר זכר למשפחתו, או כשילדה מציירת ארוחה לצד שיר על החיים בגטו, החומר, הציור וסימני הפגיעה הם חלק מהמסר. כדי להעביר את העדויות האלה לדורות הבאים, עלינו לשמר גם את הקשר בין המילים לחפץ ששרד, ולהבהיר מה הצלחנו לפענח ומה עדיין איננו יודעים. טקסט קריא יותר אינו בהכרח עדות שלמה יותר".
ד"ר יעל הכהןצילום: דורון לצטרהעולם נמצא כיום על סיפו של עידן שיאופיין בשינויים מהירים ואירועי קיצון. על כן, כך מדגישה ד"ר הכהן בדבריה, חקר השואה מקבל חשיבות גדולה מאין כמוה. "עבורי, מדובר במחקר המבוסס על עדויות נדירות – לוחות חרס, נייר עדין ופיסת בד – בהן אנשים מצאו ניצני אנושיות וחיים על אף שהיו בתוך עולם ספוג במוות. החשיבות שאנשים אלה מצאו להנציח את מילותיהם עבור הדורות הבאים, מעידה על חיוניות של תרבות, אנושיות ויצירתיות – כעוגן שמאפשר קו לחיים", מסכמת ד"ר הכהן. "המחקר שערכתי מדגיש את חשיבות השבריריות, העמימות וההקשר של האובייקטים הנדירים הללו – דווקא בעידן מהפכת הבינה המלאכותית. קו זה יוביל, כך אני מקווה, לפיתוח כלים מבוססים בינה מלאכותית, שיטיבו לקחת בחשבון את גורמי ההקשר באופן מותאם ומשמעותי יותר – על מנת שהקול האנושי ימשיך להישמע".
