עוד לא אבדה תקוותנו
מזל שהתקווה לא אבדה, שכן מה נותר לנו בלעדיה. בשעה שאני כותבת את הטור הזה, מתגנבת ללב תקווה שהפעם היא תצדיק את הקרדיט שניתן לה בשנתיים האחרונות. אולי בימים הקרובים יהיה סוף למלחמה הארוכה בתולדותינו, ואנו נצליח, למרות הממשלה, לממש את ייעודנו כעם פודה שבויים. נזכה לקבור בכבוד את המתים, נחדל משפיכת הדמים בעזה ונתחיל בתהליך השיקום.
סיום המלחמה והחזרת החטופים והחטופה שנותרו מאחור קורמים עור וגידים בזכות יותר ממיליון נשים וגברים, בכל הגילים, שזעקו, בשמש ובקור, בכל צומת ומול בית של כל פוליטיקאי או פוליטיקאית: "את כולם. עכשיו", "את החיים לשיקום ואת המתים לקבורה". על האפקטיביות של ההפגנות מעיד הנשיא טראמפ; על הרשעות של הממשלה מעידים הטבח, המתים והפצועים, הפוסט-טראומה, השנאה ברחובות, והחטופות והחטופים ומשפחותיהם.
זמן פרישה
חלק קריטי בתהליך השיקום הוא פרישה של המזיקים וגם של הלא-מועילים, והחלפתם בדמויות חדשות ובברית קהילתית חדשה.
כמעט כל התהליכים החיוביים שנעשו בשנתיים האחרונות הובלו על ידי החברה האזרחית: החמ"לים המגוונים שקמו מיד לאחר שבעה באוקטובר, קליטה חמה של המשפחות המפונות, סיוע בשיפוץ היישובים שנהרסו, חיזוק והתאמה של מערכי הטיפול בנפש, תמיכה במשפחות שנפגעו מהמלחמה, ההפגנות וגם הפעילות המדינית להשבת החטופות והחטופים ולסיום המלחמה.
אלה נעשו על ידי עם ישראל, עמישראל, שפתח את הלב ואת הכיס ופעל בתבונה וביזמוּת שבהן התברכנו. דמויות מופת הובילו את התהליכים האלה ואני מקווה שהן יובילו את תהליך השיקום, ואילו כל היתר יתכבדו וילכו הביתה.
שכר פרישה
חכם יהודי שחי בארץ ישראל במאות הראשונה והשנייה לספירה, ושמו לא נשמר כראוי, טבע את המונח "שכר פרישה" ולימד שיעור אמיץ בחובת הפרישה. כשירות למנהיגות שהגיע זמנה לפרוש, נעיין באגדת "שכר פרישה" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כב עמוד ב, ומקומות נוספים. בתרגום מארמית ועריכה קלה):
שמעון העמסוני, ויש שאומרים ששמו נחמיה העמסוני, היה דורש כל "אתים" שבתורה. כיוון שהגיע ל "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י', כ') פרש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתים" שדרשת מה יהא עליהם? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
נעים להכיר, "אתים"
העמסוני, שיש מחלוקת לגבי שמו (שמעון או נחמיה), השתייך לאסכולה שטענה שכיוון שהתורה נכתבה בידי אלוהים, אין לקרוא אותה כספר אנושי. כל אות ומילה שאפשר לכאורה להסתדר בלעדיהן נכתבו כדי שהחכמים יתלו עליהן חוקים שאינם כתובים בפשט התורה. העמסוני איתגר את עצמו: הוא עבר על כל פסוק בתורה ובכל פעם שנתקל במילה "את", הוא הצמיד לה משמעות מיוחדת.
"משעמם ומכער לשוננו"
כמעט אלפיים שנים יחלפו, ודוד בן גוריון יהיה לראש הממשלה הראשון של המדינה היהודית שקמה על האדמה שבה יצר העמסוני את תורתו-תורתנו. בפולמוס מפורסם הצטרף בן גוריון, למעשה, לטענתו של העמסוני. בן גוריון ראה ב"את" מילה מיותרת ("דבר", 14.8.1953): "אין 'את' חובה, ואין צורך בה, ומכיוון שאין בה צורך מוטב להשמיטה, למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון. ריבוי ה'אתים' משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח".
טענת העמסוני משתלבת בטענתו של בן גוריון; אם ה"את" המיותרת נכתבה בתורה, עלינו להניח שהיא נכתבה כדי להוסיף תוכן חדש.
האיש שלא חס על עצמו
במשך ארבעה ספרי תורה ועוד עשרה פרקים ותשעה-עשר פסוקים, הצמיד העמסוני פירוש מיוחד לכל מופע של המילה "את". בספר החמישי, בפרק העשירי, בפסוק העשרים הוא נבלם: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". הפסוק הזה מוטט את התיאוריה של העמסוני, שהרי אין מלבדו ואין אל או אלה נוספים שמהם עלינו לירא. העמסוני מבין שעליו לבחור בין מונותאיזם להמשך תיאוריית ה"את", ובחירתו ברורה.
פומביות ההודאה בכישלון
בכל העת הזו הוא מוקף בתלמידיו וגם במתנגדי שיטתו. הוא עבר כמעט את כל משוכות התורה, ולקראת הסוף הוא נבלם. העמסוני לא רק חכם, הוא גם ישר, ולכן הוא מכריז על פרישה. תלמידיו מודאגים: רבי, כל "אתים" שדרשת מה יהא עליהם? האם פרישתך מבטלת את התיאוריה ולכן את הדרשות שדרשת עד כה? התשובה ברורה: אם יש "את" אחד שלא יכול להידרש, מתמוטטת הטענה שכל "את" נועד להוסיף משהו. במקרה הזה, הפרט מעיד על הכלל.
תשובה מפתיעה
העמסוני לא משיב לשאלת תלמידיו אלא מנצל את ההזדמנות הכואבת, את רגע הקריסה של התיאוריה שלו, כדי ללמדם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה". הוא מלמד את תלמידיו להיות ישרים ולפרוש ברגע האמת (את המודאגות אעדכן שעל פי הגרסה בתלמוד הירושלמי, העמסוני מוצא בסוף דרך להגן על שיטתו, ועל פי הגרסה בתלמוד הבבלי, רבי עקיבא מגן עליה. אבל רגע הפרישה נותר השיא של האגדה).
לא שכר פרישה אלא ועדת חקירה
רבים ורבות חייבים לפרוש מהנהגת הציבור (והיה עליהם לעשות זאת כבר לפני שנתיים) והם לא ראויים לשכר פרישה. חובה על כל מקבלי החלטות שהובילו, במישרין או בעקיפין, לאסון הנורא בתולדות המדינה, לפרוש. לא עם שכר אלא עם ועדת חקירה, בקשת סליחה ותשלום אישי על המחדלים.
רֹאשׁ וְלַעֲנָה
בראש ובראשונה צריך ללכת מר הפקרה, הראש והלענה שאילץ אותנו לחזר אחר טראמפ כדי לקיים מצוות פדיון שבויים. הוא ילך לבית המשפט ואחר כך אולי לכלא, ואליו יתלוו עוד חשודים וחשודות בפלילים, ממשלתו וכל היתר שאטמו עצמם לזעקות. מיותר לבזבז מילים על החבורה הזו ואני מקווה שבמהרה נוכל לברך "ברוך שפטרנו מעונשה של ממשלה זו", ונתחיל לחבוש את הפצעים.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. בראש ובראשונה, הוא צריך ללכת הביתה
(צילום: Jonathan Ernst / רויטרס)
שיחת טלפון בין טראמפ לשורדי שבי ומשפחות חטופים
(צילום: מטה משפחות החטופים)
יפרשו גם כל האנשים והנשים מהצבא והמודיעין שטעו, התעלמו וגבה ליבם. בדרכם החוצה הם ירכינו ראש ויבקשו סליחה מהתצפיתניות המעטות שנותרו שבחיים ומהרבות שכבר לא.
שכר פרישה יוענק לאופוזיציה
נדמה שמעולם לא הייתה למדינת ישראל אופוזיציה כה רופסת וכושלת. שלוש משימות היו לראשיה: 1. להפיל את הממשלה הגרועה בתולדותינו ולפזר את הכנסת. 2. למצוא ערוץ הידברות בין-לאומי להשבת החטופות והחטופים ולסיום המלחמה. 3. לעצור את הפלגנות והשנאה (להיות מנהיגות של כו-לם). דבר מכל אלה הם לא עשו. במירב, הם הצטרפו להפגנות שלנו, רבו עם שוטרים ונאמו נאומים נמלצים.
אני לא משווה את האופוזיציה לקואליציה. יתר על כן, יש באופוזיציה מי שעשו מעשים מרשימים (ובוודאי שגבורתו של יאיר גולן בשבעה באוקטובר ראויה לכל תודה), אבל בכל הקשור למשימות האופוזיציה הם כשלו. אין ספק שהנהגת מדינת ישראל בשעת משבר גדולה על האופוזיציה הזו. שכר הפרישה יהיה הכבוד שבו נלווה את האופוזיציה בדרכה החוצה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןועוד פרישה ששכרה בצידה
פרישה נוספת היא פרישת הקונספציה, לא הביטחונית אלא הפוליטית-חברתית. החלוקה ל"ליכוד" ו"עבודה", ל"מפלגות דתיות", "מפלגות ערביות" ו"מפלגות חרדיות", מעופשת ומזיקה. מי שהנהיגו בנחישות ובהצלחה את המאבק האזרחי ינהיגו את ממשלת ההחלמה. אני מדמיינת את גדיר האני, ידידתי המוסלמית שמשתתפת באומץ ובהתמדה בהובלת השינוי, לצד עדינה בר שלום (אני בטוחה שהן מכירות וכבר משתפות פעולה). אני מדמיינת את עינב צנגאוקר, שתזכה לחבק את מתן, מצטרפת למפלגה. וכמובן גם אלי שרעבי, האיש שלימד אותנו שמוסר הוא לא ימין ולא שמאל, הוא ישר. אליהם יצטרפו עוד גברים ונשים שיֵדעו להנהיג ולחבוש פצעים.
שנזכה לבשורות טובות.
שבת שלום ומועדים לשמחה!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
