בגלל זה בחורי ישיבה לא יוצאים לעבוד?
כמעט בכל פעם שאני מלמדת תלמוד עולה השאלה: על הטקסט הזה אומרים שהוא חכם? זאת החריפות? בגלל זה בחורי ישיבה לא יוצאים לעבוד? התשובה הטרחנית שלי מורכבת מכמה היבטים. ראשית, כן, מה שאתן לומדות איתי הוא תלמוד. תקשיבו לעצמכן ותחליטו איך להעריך את הטקסט. דבר שני, כשאני מלמדת אני שמה דגש על אגדות התלמוד, שכן דיונים הלכתיים "לא באים בטוב" לאוזניים חילוניות וליברליות. לעומת זאת, בישיבות ליטאיות לומדים כמעט רק הלכה ומדלגים על הקטעים האגדיים ולכן, מה שאני מלמדת ומה שהם לומדים זה לא בדיוק אותו תלמוד. דבר שלישי, בישיבות הליטאיות כבר מזמן לא לומדים את התלמוד עצמו. הלימוד מוקדש ליישוב סתירות בעיקר בין עמדות של פרשני תלמוד, וזה דורש זיכרון טוב וחריפות מחשבה. אבל התלמוד עצמו לא קשה להבנה ולא דורש חריפות מיוחדת.
ומה יש בתלמוד? התלמוד הוא אוסף של אגדות, דיונים הלכתיים, פתגמים, אמונות עממיות, סיפורים עצובים, סיפורים מצחיקים והרבה חשיבה ביקורתית. התלמוד הוא יצירה פרועה ואסוציאטיבית שסותרת ומפרקת את עצמה. התלמוד הבבלי עסק בדה-קונסטרוקציה כמעט אלפיים שנה לפני הדה-קונסטרוקציה, והוא מאתגר את תאוותנו לחשיבה מסודרת ושיטתית.
אגדה מפורקת ומחרישת אוזניים
הנה דוגמה לאגדה שאני אוהבת ללמד ורבנים בישיבה כנראה לא. היא מפורקת וקשה לפענוח, אבל הכאב שבה פשוט וחשוף (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נה עמוד א. מתורגם מארמית):
רב יהודה היה יושב לפני שמואל, באה אישה אחת וצווחה לפניו ולא השגיח בה. אמר לו (רב יהודה לשמואל): האם אדוני לא חושב שיש לנהוג לפי הפסוק (משלי כ"א, י"ג) "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה". אמר לו: שיננא (בעל השיניים) ראשך בקרים, ראש ראשך בחמים; הרי יושב מר עוקבא כאב בית דין. שכתוב (ירמיהו כ"א, י"ב): "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם".
נצא לדרך הפרשנית ונזכור שגם במקרה הזה, השאלות טובות מהתשובות והמבוכה הפרשנית חזקה מהפענוח. רב יהודה הוא תלמיד של שמואל ושניהם חכמים בבליים במאה השלישית לספירה. האישה הצווחת פותחת את האגדה הקצרה וצווחותיה אמורות ללפות אותנו ולהישאר איתנו לאחר סיומה. לכאורה, צווחה אינה טיעון, שהרי אין לה פשר מילולי, אך משמעותה הרגשית והתביעה החברתית שהיא אוצרת בתוכה ברורות. הצווחה מבטאת חוסר אונים וייאוש, אך גם תקווה לעזרה. לא ידוע על מה צווחת האישה אך ברור שהיא פונה לרבנים בבקשת עזרה.
לא השגיח בה
אלה שלוש מילים חזקות ומעוררות זעם. הן מדגישות ששמואל מתעלם מאישה שצועקת לפניו את מצוקתה.
רב יהודה מזדעזע מההתעלמות של שמואל, המורה שלו, ומצטט בפניו פסוק קשה מספר משלי: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה". פסוקים רבים בתנ"ך עוסקים בחובה לסייע לחלשים, ורב יהודה בוחר בפסוק שמנמק באופן נמוך מבחינה מוסרית, בנימוק אגואיסטי, את הסיבה להושטת עזרה; מי שלא יעזור, לא יזכה לקבל עזרה. עצוב לגלות שזה הטיעון שהוא מקווה שישכנע את רבו. עצוב כפליים לגלות שאפילו הטיעון הזה לא עובד על שמואל.
זה מתחיל ב"שיננא" ומסתיים באדישות
שמואל אוהב לכנות את רב יהודה, תלמידו, בתואר "שיננא", בעל השיניים. מסבירים הפרשנים שכנראה היו לרב יהודה שיניים גדולות ובולטות, ולכן זכה לכינוי זה. על פי ההלכה התלמודית וגם על פי אמות המוסר של פשוטי עם כמונו, לא ראוי להשתמש בכינויים מעליבים, ובוודאי לא כלפי תלמידיך. שיננא הוא רמז מטרים: רב שלועג למראה החיצוני של תלמידו, ילמד תורה מול אישה שמשוועת לעזרתו.
הוא הראש, הוא אשם
אני, הרב שלך, אומר שמואל, שרוי במים קרים. הראש של הראש שלך, כלומר האחראי עליי, הוא שייכווה ברותחים. לי אין סיבה לדאגה ולך בוודאי אין. הוא הראש והוא אשם. לראש יש שם, קוראים לו מר עוקבא. מסורת מאוחרת מספרת שמר עוקבא היה ראש הגולה של יהודי בבל, הדמות הפוליטית החזקה והעשירה שהנהיגה את יהודי בבל.
שמואל לא פראייר וגם הוא מצטט פסוק. הוא בוחר פסוק מספר ירמיהו שמדבר על האחריות של בית דוד, השושלת שאליה ראשי הגולה ייחסו את עצמם. מי שחושב שהוא צאצא של דוד המלך, אומר שמואל, כדאי שיחשוב טוב, שהרי האחריות להציל מיד העושקים מוטלת על רמי המעלה והייחוס, ואם הם לא יעשו זאת אש תאכל את העולם.
האסוציאציות התלמודיות שלי
אגדה תלמודית נוספת שעוסקת במר עוקבא ומטרידה אף מזו שקראנו (מסכת גיטין, דף ז, עמוד א) מספרת על חכם ששמו הלא-מגניב הוא גניבא. גניבא עצבן את מר עוקבא, ומר עוקבא, בשל כוחו הפוליטי, היה יכול למסור את גניבא לשלטונות המקומיים (הסאסאנים) שיוציאו אותו להורג. מר עוקבא מתלבט ומתייעץ עם רבי אלעזר, חכם ארץ-ישראלי, שאומר לו לא לעשות זאת. פעמיים שואל מר עוקבא ופעמיים משיב רבי אלעזר אותה תשובה. אני תוהה אם מר עוקבא שולח את שאלתו לחכם ארץ-ישראלי משום שהוא חושד שחכמי בבל פוחדים לעמוד מולו ולא יביעו את דעתם בכנות.
אבל מהר מאוד מתגלה שמר עוקבא אוהב את כבודו ולא את האמת. ההתנגדות של רבי אלעזר לא מועילה וגניבא מוצא להורג על ידי השלטונות. ומה אומרות האסוציאציות התלמודיות שלי? אולי האישה הצווחת היא אימו של גניבא (או אחותו או אשתו) שמבקשת על חייו. היא לא יכולה לפנות למר עוקבא, לא רק משום שהוא מורם מעם, אלא מפני שהוא התליין של בנה. היא פונה לכפופים לו והם, למרבה הבושה, כפופים. רב יהודה לא פועל אלא פונה לרב שמעליו, לשמואל. שמואל מכופף את ראשו בפני הממונה עליו. ורק האישה עומדת וצווחת, וצווחותיה מגיעות עד אלינו. ברגע זה ממש.
2 צפייה בגלריה
נזקים מהתפרעות בכפר פלסטיני בשומרון. הצווחות מגיעות עד אלינו
(צילום: Zain Jaafar / AFP)
אלימות ועושק בשם עם הנצח
אין מה לומר שלא נאמר כבר על הטרור שמטילים פורעים יהודים על ערבים בשטחים; אלימות ועושק בשם עם הנצח. ראש הממשלה מגלגל את האחריות על הרמטכ"ל, הרמטכ"ל מגלגל את האחריות על ראש הממשלה, הרבנים מגלגלים עיניים, ראש השב"כ שותק והערבים נפגעים. מי שלא מתעניינת במוסר אולי תתעניין בהבנה ששמה של מדינת ישראל נופל מן הפח אל הפחת.
צווחת ההווה מתערבלות בצווחות העבר הרחוק, ואלו שיש בידם כוח לשים סוף לסבל, כאז כן היום, אוטמים אוזניים כדי לשמור על כבודם ומעמדם.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןלשמוע זעקת דל
זו, חברות שלי, הסיבה שבגללה אני לומדת תלמוד. אני לומדת תלמוד כדי לשמוע זעקות דל, לפתח רגישות ולדעת שמנהיגות כמעט תמיד עסוקה בעצמה, ולכן אין אפשרות לגלגל את האחריות למעלה. אני לומדת תלמוד כדי למזוג את דמעותיי בדמעות העבר וליצור מהתמהיל כדורי אנרגיה שיזינו וגם יסבירו את הכעס, ויתמכו באקטיביזם שלי.
מה מחפשים בחורי הישיבות בגמרא? תצטרכו לשאול אותם. האם יש לימוד גמרא כלשהו שמצדיק פטור מלימודי ליבה ומעבודה, לקהילה שלמה של גברים? אין.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
