לא מזמן נערך בבני ברק עוד אירוע המוני בראשות הרב דוב לנדו. אלפי צעירים ומבוגרים גדשו את האולם הענק והמתינו למוצא פיו של הרב הישיש. על הבמה, סביב המנהיג, ישבה קבוצת רבנים מכובדת. שקט מוחלט השתרר בקהל בעת שהרב לנדו החל בדיבורו.
מי שציפה לשמוע מהרב על ענייני השעה התאכזב. התאכזבו גם אלה שציפו לשמוע מהרב רעיון מוסרי, או משהו אחר מעורר השראה, או הנעה לפעולה. אפילו הנעה לסתם פעולה קטנה שמשפרת את המצב האנושי ולו במעט, נניח שמירה על הניקיון. במקום תכנים מוסריים או רעיוניים, התברר שהאירוע ההמוני בראשות הרב לנדו הוא בעצם גרסה מעניינת של פלטפורמת גיימינג חרדית: הרב פותח בציון הלכה נישתית למדי, למשל מה דינו של כהן גדול המעוניין להינשא לאלמנה, וקבוצת הרבנים סביבו מנסה להראות את כוחה בפלפול או בבקיאות.
הקהל במתח, מעוניין לראות מי יהיה המִשְׂחֲקָן (גיימר בעברית) שיאמר את הסברה המחוכמת ביותר, או יזרוק מקור חדשני שמציע משהו ב"הפוך על הפוך". כך, לדוגמה, במקרה של "אלמנה לכהן גדול", היה מי שהציע שלאלמנה יהיה מותר להינשא לכהן הגדול, אם הכהן הגדול יאמר שאינו מאמין לה שהיא אלמנה. ישנם שאהבו את ההתחכמות וישנם פחות. כך או כך, ההצעה התניעה סבב נוסף של משחקי פלפולים. אחד מושך לכאן ואחד מושך לכאן, והקהל בסך הכול נהנה.
משחקי חשיבה הם לרוב דבר מבורך, אפילו מאוד. בייחוד כשהפלטפורמה מחברת את המשתתפים לעולם התוכן התלמודי ולהיסטוריה היהודית. אך עתה מתעוררת השאלה: האם לכך התכוונו המקורות בספרי היסוד של היהדות, שהפליגו בשבחה של מצוות לימוד תורה?
פרק ו' במסכת אבות עוסק במצוות "לימוד תורה", ומתאר מהי מטרתה של מצווה זו. "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה", אומרת המשנה, ומשרטטת כיצד נראה אדם שלימוד תורה הכשיר אותו להתעלוֹת לגרסה גבוהה יותר של עצמו: "(הלומד תורה) נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ (התורה) ענווה ויראה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, וּמְרַחַקְתּוֹ מן החטא, וּמְקָרַבְתּוֹ לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושייה בינה וגבורה (...) וְהֹוֶה (ונהיה) צנוע וְאֶרֶךְ רוח, ומוחל על עלבונו, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ על כל המעשים".
5 צפייה בגלריה
מחאת חרדים בכביש 4. ערכו של הלימוד נקבע לפי המשוב המתקבל מהסביבה
(צילום: אוהד צויגנברג / AP)
מהמשנה הזו, וממקורות תורניים רבים נוספים, עולה כלל אצבע שאומר כי לימוד תורה משמעותו לימוד תכנים שנועדו לטפח באדם חוכמה – חוכמה במובן של מודעוּת מפותחת; להבדיל מעורמה או החזקה בידע בלבד – וכן נועדו להכשיר אותו להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן". כלומר, בדומה להמשגה הידועה שקושרת בין "המעלות השכליות" ו"מעלות המידות", גם המשנה הזו מחדדת שחוכמה והתנהגות ראויה הן שני רבדים ששזורים זה בזה. ללא מודעוּת מפותחת אין מוסריוּת מפותחת.
דווקא בגין התנהגותו המופתית של לומד התורה, שמתבטאת גם בנכונות תמידית לסייע לקרובים ולרחוקים, המשנה רואה בו אדם שאמור "לשמח את הבריות". לדבריה, ערכו של לימוד תורה נקבע לפי המשוב המתקבל מהסביבה. מאחר שנכתב "בריות" באופן כללי, לא בהכרח מדובר בחברי הקהילה, אלא גם במשוב המתקבל מזרים הבאים במגע עם לומד התורה. למשל, סתם ישראלים הנוסעים בכבישי המדינה ועומדים בפקקים ממושכים.
בדומה למשנה במסכת אבות, גם במסכת יומא מתחדד שלימוד תורה משמעותו תכנים שיוצרים אדם הִתְעַלּוּתִי, שמצליח להתעלות וזוכה להערכת הבריות באשר הן: "(זה שלמד תורה) מה הבריות אומרות עליו? – אשרי אביו שלִמדוֹ תורה, אשרי רבו שלִמדוֹ תורה. אוי להם לבריות שלא לָמדוּ תורה! פלוני שלָמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו (...) אבל מי שקורא ושונה (תורה) ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? – אוי לו לפלוני שלָמד תורה, אוי לו לאביו שלִמדוֹ תורה, אוי לו לרבו שלִמדוֹ תורה, פלוני שלָמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו".
המהפך הגדול ביחס ללימוד התורה
מקורות דוגמת אלה שהובאו כאן מלמדים על המהפך שהתרחש ביהדות בנוגע להבנת משמעותה של מצוות לימוד תורה. אם בכתבי היסוד שלנו מדובר בעיקר בלימוד תורה שנועד ליצור אדם שעושה טוב ומביא תועלת רבה לסביבה, הרי שעם התפשטות הקבלה התבססה בקדמת הבמה תפיסה של לימוד תורה שבעברה הייתה יחסית בשוליים. כעת פחות מדובר בלימוד תורה התעלותי, ויותר בלימוד תורה שמתקשר לתאוּרגיה – מונח ממדעי הדתות שמשמעותו השפעה על האל באמצעות מעשה בני אדם. כלומר, התפיסה התאוּרגית של לימוד תורה מאמינה כי כל מילה תורנית שנגרסת ונלמדת תורמת להשפעה על התנהלות האל כלפי העולם. לכן שאיפתה למקסם את מספר המילים ככל האפשר, ולחתור לאידיאל חברתי של "תורה בלבד".
ביטוי מסכם לתפיסה הזו הופיע פעם בידיעה הראשית ביומון החרדי "יתד נאמן": "כיפת הברזל האמיתית עשויה מתילי תילים של מילים בארמית וסברות, שיש בכוחן ליירט טילים, לשבור סכינים, לרסק מטענים, ולבלום מכוניות עם מטעני זדון".
אדם שרק לומד, ואינו עושה מעשים התעלותיים כתוצאה מהלימוד, משול ללוחם שמעדיף לשחק משחקי מחשב שמדמים מצב מלחמה, ובשעת מבחן אינו עוזב את החדר הממוזג כדי לסייע לחבריו מול מתקפת האויב. לימוד כזה אולי משקף מצוינות בתחום הפלפול, אבל אין בו מצוינות דתית
מאחר שהסיפור המרכזי הוא תאוּרגיה, בדמות הפעלת האל באמצעות עיסוק בפלפולים, אך טבעי שהלימודים בישיבות מתמקדים בגיימינג תלמודי, מתוך אמונה בלימוד תורה מהסוג התאורגי. מבחינת התלמידים הם גם "מחזיקים את העולם" וגם עוסקים במשחקי חשיבה מהנים. אחת ההשלכות של עשיית הפלפולים לעיקר היא המצב הקיים בישיבות החרדיות, המצביע על צמצום לימוד התכנים העוסקים בטיפוח התנהגות מוסרית (כמו למשל תכנים מהמשנה במסכת אבות שציינתי). עדות מאלפת לדחיקת המוסר לטובת משחקי חשיבה תלמודיים מופיעה בידיעה ב"יתד נאמן" המצטטת רב מוכר, הרב דוד מנחם שניידר, המספיד את המנהיג הרב גרשון אדלשטיין. בין השאר הוא שיבח אותו במילים: "יש כאלו שמסכימים שצריך ללמוד מוסר, אבל מתביישים לומר זאת. אך רבי גרשון – לא הייתה שיחה שהוא לא זירז בה ללמוד מוסר".
דברי הרב שניידר, המשקפים את שוליוּת ספרי המוסר בישיבות החרדיות, לעיתים עד כדי בושה לצדד בצורך לעסוק בהם, מתכתבים עם דברים שכותב רבי משה חיים לוצאטו מאיטליה – הרמח"ל – שתרם לנו מבחר ספרי הגות ומוסר. בשנת 1735 ביקר הרמח"ל בגרמניה, ובמכתבו לחברו הביע את רשמיו מהביקור: "כי בפרנקפורט לבדה יהיו בה כשלוש מאות ת"ח (תלמידי חכמים) בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מבלים ימיהם בפלפוליהם המבהילים וריח חסידות אין בהם (...) ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלוקים, כי אם תוהו ובוהו וחושך שליטים המה בעיר".
מסתבר כי הרמח"ל כלל לא ראה מצוינות דתית בעצם הפעילות הענפה של לימוד תורה, ובהיעדר "ריח חסידות" בדמות התנהגות התעלותית, הוא אף מתאר את המצב כ"תוהו ובוהו וחושך השליטים בעיר".
השימוש הפוליטי במושג "לימוד תורה"
הפוליטיקאים החרדים המקדמים בימים אלה את "חוק יסוד לימוד תורה" צודקים מאוד בטענתם שלימוד תורה הוא ערך עליון. אכן, ההכשרה שמעניק לימוד תורה – מהסוג שרבנים דוגמת הרמח"ל התחברו אליו – בהחלט מובילה את האדם לעשות מעשים של התעלות, ולכן הגיוני שמדובר בערך עליון. אין ספק שיש חשיבות עצומה ללימוד מוגבר של תכנים תורניים המאפשרים לאדם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. אך הבה נשאל את האדונים דרעי וגפני, מה עניין גיימינג תלמודי תאוּרגי למושג הקדוש והעתיק שנקרא "לימוד תורה"?
5 צפייה בגלריה
ח"כ משה גפני. מה עניין גיימינג תלמודי למושג הקדוש שנקרא "לימוד תורה"?
(צילום: אלכס קולומויסקי)
יתרה מכך, בהמשך להבחנה בין לימוד תורה התעלותי ללימוד תורה תאורגי, מלכתחילה לימוד תורה מהסוג ההתעלותי לא יכול להצדיק השתמטות משירות צבאי, שכן מטרת לימוד התורה היא להביא את האדם לעשות מעשה – בין השאר מעשה של נשיאה בעול הציבור ושירות צבאי.
ד"ר אהרן איתןאדם שרק לומד, ואינו עושה מעשים התעלותיים כתוצאה מהלימוד, משול ללוחם שמעדיף לשחק משחקי מחשב שמדמים מצב מלחמה, ובשעת מבחן אינו עוזב את החדר הממוזג כדי לסייע לחבריו מול מתקפת האויב. לימוד כזה אולי משקף מצוינות בתחום הפלפול, אבל אין בו מצוינות דתית. על לימוד מהסוג הזה נאמר בתלמוד הבבלי במסכת יבמות: "כל האומר אין לו אלא תורה (...) אפילו תורה אין לו". במקום אחר בתלמוד, במסכת עבודה זרה, ננקט ניסוח חריף יותר: "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".
מול השימוש הפוליטי הלא-מוצדק במילים "לימוד תורה", השיח הציבורי הישראלי נדרש ללמידה מעמיקה על הנעשה בחברה החרדית ועל ההקשרים התאולוגיים וההיסטוריים של מצוות לימוד התורה. כאמור, יש לימוד תורה ויש לימוד תורה. האחד מוקדו תאורגי והאחר מוקדו התעלותי. יחליטו אזרחי ישראל איזה סוג לימוד תורה ברצונם לקדם.
הרב ד"ר אהרן איתן הוא חוקר דת וחברה. עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות ובתוכנית קיימה של הקרן לירושלים. מחקרו בנושא לימוד תורה מופיע בספר "ירושלים: אזהרת מסע" היוצא לאור בימים אלה בהוצאת המכון
