"בלי היהודים הטובים האלה, היינו גוועים ברעב פעמים רבות. כל חיי אוהב את העם היהודי"
(Louis Armstrong, Louis Armstrong: in his own words : selected writings, page 9)
השנה היא 1907, בחודשי הקיץ הלוהטים של ניו אורלינס: ילד בן שבע דוחף עגלה מלאת פחם וגרוטאות ברחוב דרומי ומאובק בניו אורלינס. העבודה היא עבודה קשה של ניקוי בקבוקי זכוכית, סחיבת פחם, ודורשת מהילד גם לאמץ את קולו הצעיר בצעקות: צעקות דחיפת העגלה הכבדה וצעקות כדי למשוך לקוחות. בערב, לאחר שתם יום העבודה, במקום ללכת לביתו, הוא הולך לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שהעסיקה ואימצה אותו באופן לא רשמי, משפחת קרנופסקי - זו משפחה של יהודים ליטאים עניים, מהגרים טריים מאירופה. אחרי האוכל, אם המשפחה, טילי, מרימה את התינוק, דיוויד, על הידיים ושרה לו את שיר הערש Russian Lullaby – והילד מצטרף אליה לשירה.
כמו יהודים רבים אחרים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בני משפחת קרנופסקי נמלטו מתחום המושב ברחבי האימפריה הרוסית (היום ליטא) והגיעו לארצות הברית, חסרי כל. הם התיישבו בניו-אורלינס, באחת מהשכונות העניות בעיר, שכונה שמרבית תושביה היו אפרו-אמריקנים. הם הקימו עסק קטן של איסוף ומכירת גרוטאות ברחבי העיר, ובלילות היו מוכרים את שללם בעגלות פחם ברובע האדום של העיר. לתפעול העסק הם רכשו שני סוסים ועגלות, וגייסו לא מעט מילדי השכונה העניים לעבוד עבורם (רק ב-1936 נחקק בארה"ב חוק האוסר על העסקת ילדים מתחת לגיל 16).
עוד כתבות ב"הספרנים" באתר הספרייה הלאומית:
על פרחים ואנשים: הטבע האמיתי של חברי קיבוץ ניר עוז
החמשושים הפוחזים של גימנסיה הרצליה
מסע אל גן העדן האבוד: למה אנחנו לא יכולים לחיות ללא פרחי הגן?
לילד הזה, שעדיין לא ידע שיגדל להיות אחד מנגני הג'אז החשובים בעולם, קראו לואי ארמסטרונג, או "סאצ'מו", כשם חיבה. שנים אחר כך, כשהיה כבר כוכב עולמי, קיבל ארמסטרונג שרשרת מגן דוד מוזהבת מחבריו אייב ופרנסס דונן, בעלי חנות תכשיטים בלוס אנג'לס. ארמסטרונג ראה במגן דוד תזכורת לימים שהעביר עם "המשפחה היהודית שלו" כפי שנהג לכנות את משפחת קרנופסקי ולילד העני שהיה בניו-אורלינס, ולא הוריד אותו מעולם. הילד הקטן שכל כך היה זקוק לתמיכה ודחיפה - ומצא אותה אצל משפחת מהגרים יהודית ענייה מליטא.
לואי ארמסטרונג נולד באוגוסט 1901 בניו-אורלינס. אמו היתה אם יחידנית שנאלצה לעבוד מהבוקר ועד הערב כדי לפרנס אותו ואת אחותו. בגיל 7 הוא גויס לעבודה בעסק של משפחת קרנופסקי. העבודה הזו שינתה את מסלול חייו, וגרמה לו להפוך לבן בית בקרב המשפחה - וגם לפתח רגשות קרבה ואהבה לעם היהודי כולו.
העבודה אצל משפחת קרנופסקי לא הייתה קלה, כפי שהעיד ארמסטרונג עצמו. "הקרנופסקים תמיד קמו לעבוד בחמש בבוקר, ואני הייתי שם יחד איתם," כתב שנים אחר כך. "הם נתנו לי הרגשה שיש לי עתיד".
התחושה הזו, שיכול להיות לו עתיד, לא הייתה רק בגלל העבודה והמשכורת ששולמה לו. משפחת קרנופסקי הפכה עבורו להיות מעין משפחה מאמצת. כזו שנטעה בו את האהבה למוזיקה, ולא פחות חשוב: את האמונה שהוא יכול להיות מוזיקאי טוב.
הם גם עזרו לו לרכוש את כלי הנגינה הראשון שלו. יום אחד, כשהוא ומוריס קרנופסקי, אב המשפחה, נסעו באחד מרחובות הרובע הצרפתי של ניו אורלינס, צדה את עיניו של לואי קורנית [סוג של כלי נשיפה דמוי חצוצרה – ג.פ] ישנה וחלודה. הקורנית עלתה 5 דולרים, סכום עתק עבור ילד עני בניו אורלינס של אותם הימים. עבור לואי, היה מדובר בחלום בלתי מושג. מוריס, שראה את הניצוץ בעיניים של לואי, החליט לעודד אותו לרכוש את הקורנית. הוא נתן לו מקדמה של שני דולר על חשבון שכרו, כדי לתת לו תמריץ לרכישת החצוצרה. במשך כמה שבועות לואי חסך חמישים סנט מדי שבוע, עד שהיה ביכולתו לרכוש את הקורנית. "הקורנית היתה שחורה ומטונפת, אבל בעיניי – יפהפה. מוריס ניקה אותה, שימן אותה וביקש שאנגן משהו. למרות שלא ידעתי לנגן, מוריס מחא לי כפיים כאילו זה היה הסולו הכי טוב ששמע בחייו", סיפר ארמסטרונג.
כשמכר את מרכולתו בעגלת הגרוטאות ארמסטרונג השתמש בקרן פח פשוטה לקרוא ללקוחות. יום אחד, הוא הוריד את הפייה של הקרן, סגר ופתח את הפתח שלה באצבעותיו – וגילה שכך הוא יכול להפיק ממנה מנגינות. ילדי השכונה היו נוהגים להתאסף סביבו, והוא ערך להם הופעות פרטיות. אמצעי התשלום עבור ההופעות של לואי היו בקבוקים ריקים שהביאו הילדים, ושאותם מכר אחר כך. לימים אמר על ההופעות המאולתרות האלו "הילדים בשכונה אהבו את זה, וגיליתי שאני יכול לנגן סוג כלשהו של מנגינה. מנגינה הרבה יותר מוצלחת ממה שהצלחתי בפעם הראשונה עם מוריס".
לא רק הנגינה של לואי הושפעה מקרונפסקי, אלא גם הדרך בה נהג לשיר בקולו העמוק. "בגיל 11 התחלתי להבין שזו הייתה המשפחה היהודית שנטעה בי את האומץ לשיר מהלב. הם עודדו אותי לשיר ולהמשיך", כתב.
בזכות התמיכה והעידוד שלהם, ארמסטרונג החל להאמין בסיכויו להיות מוזיקאי. "עוד כילד, האנשים שעבדתי אצלם באמת דאגו לעתיד שלי במוזיקה. הם ראו שיש לי מוזיקה בנשמה, ורצו שאהיה מישהו בחיים האלה, והמוזיקה הייתה הדרך לשם. הם העריכו כל מאמץ שלי", שיתף.
כשלואי ארמסטרונג נשנש מצות
לא אחת לואי נשאר עם משפחת קרנופסקי גם לארוחת ערב. "הארוחה היהודית הראשונה שלי הייתה בגיל שבע. התאהבתי באוכל שלהם מאז ועד היום. בכל פעם שחזרנו מאוחר עם העגלה, הם היו אומרים: 'עבדת קשה איתנו אז אתה גם תאכל איתנו'. כי זה היה מאוחר מדי ללכת הביתה ואז לאכול. אני שמחתי על זה, כי האוכל היה טעים כל כך ולפעמים בבית שלי לא היה מה לאכול כלל".
אהבתו של ארמסטרונג לאוכל יהודי כללה גם מאכל יהודי שדווקא לא נתפס לרוב כמעדן: מצות. כל חייו הוא נהג לאכול מצות, שהפכו לאחד מהנשנושים החביבים עליו (לאורך כל השנה ולא רק בחג הפסח). "אשתי לוסיל תמיד היתה שומרת מצות בקופסת הלחם כדי שאוכל לנשנש אותם מתי שארצה, בייחוד כשהייתי קם באמצע הלילה", הוא גילה.
Hello, Dolly, This is Louis, Dolly
למרות הקשר עם משפחת קרנופסקי, חייו של לואי הצעיר לא היו קלים. הוא נשר מבית הספר בגיל 11, וגיל ההתבגרות שלו היה רצוף מכשולים וקשיים. תקופות מסוימות הוא, אמו ואחותו נאלצו להתגורר בדירת חדר אחת קטנה ולחלוק מיטה, בלי מזרון. במשך תקופה אחד מבני זוגה של אמו היה נוהג באלימות כלפיו. בגיל 15, הוא ניסה להצטרף לחיי הפשע השוקקים של ניו-אורלינס והחל לעבוד כסרסור עבור עובדת מין בשם נוטסי. היחסים ביניהם עלו מהר על שרטון שהסתיים כשנוטסי דקרה את ארמסטרונג בכתף. חיי הפשע, הבין ארמסטרונג, אינם בשבילו.
לצד הפשע והעוני, רחובות ניו אורלינס היו אז מלאים גם בצלילים הראשונים של מוזיקת ג'אז, צלילים שקסמו לארמסטרונג ושסללו את דרכו החוצה מגטאות העיר. בנוסף לעבודה עם משפחת קרנופסקי הוא הצטרף גם ללהקת מופעי רחוב. בגיל 16 בערך הוא עזב את עבודתו עם המשפחה כשהתקבל לעבוד עם להקת מוזיקאים שניגנה על סיפונה של אונית נוסעים בנהר המיסיסיפי. במת ההופעות על סיפון האונייה הייתה רחוקה מלהיות מפוארת, אבל שם, על המים ומול הנוסעים – הוא למד לקרוא תווים באופן מסודר בפעם הראשונה בחייו. הוא גם השתפשף בנגינה אינטנסיבית ויכולת אלתור בהתאם למצב רוחו של הקהל. את השנים שבילה על סיפונה של ספינת הנוסעים כינה "האוניברסיטה שלי".
מספינת הנוסעים הוא עבר לשיקגו, שם הופיע במועדוני הג'אז בעיר ולאחר מכן עבר לניו יורק. בתפוח הגדול הוא הפך מנגן צעיר לחצוצרן שכולם מדברים עליו.
בשנים שלאחר מכן הקים את ההרכבים המיתולוגיים Hot Five ו-Hot Seven, הקליט יצירות שהפכו לאבני דרך כמו West End Blues ו-Potato Head Blues, והפך לאחד מנגני הג'אז האהובים בעולם. בשנות ה-60, הוא שיחק בסרטים, שיתף פעולה עם אלה פיצג'רלד, ובזכות השיר What A Wonderful World כבש את צמרות המצעדים גם כמבצע. ארמסטרונג הפך לאחד מהמוזיקאים המוכרים והמצליחים בעולם. המהפך שלו מילד תפרן עם חצוצרה חלודה המנגן ברחובות ניו-אורלינס לאייקון מוזיקלי בינלאומי – הושלם.
כשלואי ארמסטרונג הקליט שיר ערש יהודי ובא לסיבוב הופעות בישראל
אך גם כשעזב את ניו-אורלינס, הקשר בין ארמסטרונג ל"משפחה היהודית שלו" לא נותק. בכל פעם שביקר בניו אורלינס, ארמסטרונג נפגש עם המשפחה, ובני המשפחה הגיעו להופעות שלו בכל מקום שיכלו. הוא גם הקליט גרסה משלו ל- Russian Lullaby, כהומאז' למשפחה – אם כי הוא הקליט את הביצוע שזוהה עם אירווינג ברלין (ושנכתב רק בסוף שנות ה-20). ובשנת 1959, עם קשר למשפחה או בלי, הופיע ארמסטרונג בארץ.
6 צפייה בגלריה
לואי נוחת בארץ לקראת הופעתו, 1959
(צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
6 צפייה בגלריה
לואי נוחת בארץ לקראת הופעתו, 1959
(צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
ארמסטרונג התקבל בשדה התעופה על ידי מאות מעריצים, אך ביקורו גם לווה במחאה נרחבת על ידי הקהילה החרדית. אחת מהופעותיו נקבעה לפתח תקווה ביום שישי בערב, מה שעורר את זעמה של הקהילה החרדית בעיר שמחתה על חילול השבת. ב-17 באפריל דיווח עיתון "הצפה" על המחאה שאף כללה שליחת מברק לניו-יורק לארמסטרונג עצמו, מברק שהתקבל על ידי לוסיל אשתו. בנוסף, שלחו רבני פתח תקווה מברק למר גודיק, שהיה אחראי על הופעותיו של ארמסטרונג בארץ, בה ביקשו ממנו לבטל את ההופעה בכדי למנוע חילול שבת. העיתון דיווח שמר גודיק השיב למברק שצוותו של ארמסטרונג אינו מתנגד לביטול ההופעה בפתח תקווה, אך בתנאי שהם יקבלו את התמורה שהובטחה להם. הכסף לא שולם, ורבני פתח תקווה יצאו למחאה ציבורית כנגד ההופעה, שהתקיימה בסופו של דבר כמתוכנן.
לואי ארמסטרונג והמשפחה היהודית שלו
ב-1970, שנה לפני שנפטר, אושפז ארמסטרונג בבית החולים מאונט סיני בניו-יורק, בית חולים יהודי בו טופל על ידי רופאים יהודים. שם גם החל לכתוב את ספר זיכרונותיו. את הספר הקדיש לאמרגנו היהודי, ג'ו גלזר, עליו כתב שהיה "החבר הכי טוב שאי פעם היה לי".
הפרק הראשון בספר נקרא "Louis Armstrong + the Jewish Family in New Orleans, LA, the Year of 1907". בפרק מספר ארמסטרונג על הקשר שלו עם משפחת קרנופסקי, ילדותו בניו-אורלינס, מחשבותיו על העם היהודי, ועל ההבדלים, לדעתו, בין העם היהודי לקהילה השחורה בארצות הברית.
כי משפחת קרנופסקי הייתה אמנם לבנה, אך בניו-אורלינס בתחילת המאה ה-20 זה לא הגן עליה מפני דעות קדומות ואנטישמיות. ארמסטרונג תיעד בספרו כיצד כבר בגיל צעיר הבין איך קבוצות אחרות של לבנים אחרים בשכונה בזו ליהודים. הוא תיעד גם איך לאט לאט הפנים שגם הקהילה שלו – הקהילה השחורה – נגועה באנטישמיות ודעות קדומות כלפי היהודים.
6 צפייה בגלריה
הלוויתו של לואי ארמסטרונג בניו יורק, יולי 1971
(צילום: עליזה אורבך, הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך)
כל אלו, וההשוואה בין דרך ההתמודדות של הקהילה היהודית עם גזענות, אל מול הקהילה השחורה, פיתחו בארמסטרונג הערכה רבה ליהודים. "היתה לי הערכה רבה לעם היהודי, בייחוד בשל הדרך שלהם להתמודד עם רדיפות לאורך ההיסטוריה והאומץ והנחישות שלהם בהתמודדות עם כל כך הרבה מכשולים", ציין. ארמסטרונג אף הלך רחוק יותר, וציין שבעיניו אחד ההבדלים בין ההצלחה של הקהילה היהודית לקהילת השחורים קשורה ללכידות החברתית בשתי הקהילות. "השחורים אף פעם לא היו מאוחדים והם אף פעם לא יהיו. העם היהודי תמיד נשארים יחד ועל ידי כך נסללת הדרך שלהם להצלחה", טען.
ביולי 1971, חודש בלבד לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-70, נפטר ארמסטרונג בניו יורק.
במהלך חייו, בכל במה שעליה עמד ארמסטרונג – מניו אורלינס ועד פריז – נצנץ תליון של מגן דוד על צווארו. עבורו, זה לא היה סמל דתי או ציוני, אלא פשוט תזכורת לילד הקטן והעני שהיה בניו אורלינס, זה שקיבל ארוחה חמה והזדמנות – וניצל אותה כדי לשנות את עולם הג'אז לתמיד.
