לפני מלחמת העולם השנייה, היו בסך הכל 150 חנויות בבעלות יהודית בעיר טרונדהיים (Trondheim) שבמרכז נורבגיה. 300 מתוך 80 אלף תושבי העיר באותה תקופה היו יהודים. "טרונדהיים הייתה עיר שצמחה במהירות בתקופה זו, והשגשוג הכלכלי נתן ליהודים את ההזדמנות לעסוק בסחר בטקסטיל ובמוצרי אופנה", הסביר ד"ר ג'ון רייטאן, היסטוריון וחוקר באוניברסיטה הנורבגית למדעים וטכנולוגיה (NTNU) שחקר כיצד ומדוע הגיעו היהודים לעיר וכיצד נראו חייהם בעיר בתחילת המאה ה-20.
ד"ר רייטאן השתמש במתודת "מיקרו-היסטוריה" במחקרו, כשניתן להשוותה להצצה דרך חור המנעול אל חברה מסוימת בנקודת זמן מסוימת בעבר, מה שמסייע לעצב את התמונה הגדולה. נקודת המוצא שלו הייתה סיפור אוטוביוגרפי מאת שמעון מאהלר, יהודי שנמלט מלטביה בתחילת המאה ה-20. "מאהלר הותיר אחריו תיאור כתוב מהתקופה שלפני המלחמה. ישנם מעט מאוד מקורות מסוג זה מתולדות ההגירה הנורבגית-יהודית. המקורות הללו מספקים תובנות חשובות לגבי ההגירה והשתלבותם של היהודים בנורבגיה. חלק ניכר מהידע הזה נעלם במהלך השואה", אמר רייטאן.
4 צפייה בגלריה
שמעון ומלכה מאהלר, בתמונה משותפת משנת 1917 (בערך)
(צילום: Photographer Rahmn, Jewish Museum Trondheim)
שמעון מאהלר נולד ב-31 בדצמבר 1886 וגדל בעיירה הקטנה סאלדוס (Saldus) בלטביה. באותה תקופה, היהודים עבדו כסנדלרים, סוחרי טקסטיל ועיבדו מתכות ועצים. למאהלר היו חמישה אחים ואחיות והוא גדל בעוני. "ישנן מספר אינדיקציות לכך שעוני ואפליה היו בין הסיבות שגרמו לכך שיהודים רבים נאלצו להגר, מה שאולי הופך את סיפורו של מאהלר למהגר 'טיפוסי' לתקופתו, שכן הוא גדל בתנאי מחייה לא פשוטים, והיה צעיר ולא נשוי", אמר רייטאן.
בגיל 17 עזב מאהלר את העיירה הלטבית. בניגוד ליהודים אחרים, הוא עשה זאת לבדו. בתקופה זו, תעשיות הרכבות וספינות הקיטור פרחו. אמצעי התחבורה הפכו מהירים יותר, וכרטיסים הפכו לנגישים יותר. דבר זה אפשר לשוק העבודה להפוך גלובלי והציע הזדמנויות חדשות - גורם מכריע להגירה היהודית. רייטאן סבור כי מאהלר בחר לצאת מריגה או ליפאיה (Liepāja), שאינן רחוקות מעיר הולדתו סאלדוס. משם הפליגו ספינות קיטור גם לשטוקהולם וגם לקופנהגן.
רבים מהיהודים שהגיעו לנורבגיה כבר שהו בשבדיה תקופה ארוכה. רייטאן מאמין ששבדיה הייתה ככל הנראה יעדם העיקרי, אך נסיבות שונות הובילו חלק מהמהגרים להמשיך לנורבגיה. "שבדיה הייתה מקלט בטוח עבור יהודים רבים ממזרח אירופה. ספינות קיטור קיצרו את המסע על פני הים הבלטי, ומ-1860 עד 1914, לא היו אנשים שנכנסו לשבדיה לא נדרשו להציג דרכון", אמר רייטאן.
ניסיונם של היהודים כבעלי מלאכה הוביל אותם לעבור מדלת לדלת בערים ובכפרים בשבדיה, למכור בגדים, טקסטיל ומוצרים בעבודת יד. הם חיו בצמצום, ורבים מהם התגוררו אצל חקלאים מקומיים. שם הם צברו ידע יקר ערך על התרבות החדשה, השפה השבדית והמנהגים החברתיים. עובדה זו עזרה לרבים מהם לחסוך מספיק כסף כדי להקים עסקים משלהם בערים הגדולות.
4 צפייה בגלריה
סליק, סלומון, אברהם, מינה ושרה מאהלר, שגדלו בטרונדהיים, לפני מלחמת העולם השנייה. שלושה מחמשת ילדיהם של שמעון ומלכה מאהלר נספו, וכך גם הוריהם
(צילום: Photographer Aune, Jewish Museum Trondheim)
כמו מהגרים חדשים רבים אחרים, מאהלר בחר להמשיך לעבוד באופן בלתי חוקי בסתר, כשהחשש להיתפס קיים תמידית. "כשהייתי בן 17, נסעתי לשבדיה והותר לי להיכנס למדינה. מיד התחלתי לעבוד קשה. הלכתי מדלת לדלת כשאני נושא משא כבד. כל המפרקים שלי כאבו מעבודה קשה יום ולילה. ביליתי כך שמונה שנים מחיי, סבלתי מרעב וקור, והייתי עייף מאורח החיים. הלכתי על פני שדות וכרי דשא. הנוף היה מכוסה ביערות עבותים. הלכתי בגשם שוטף ובקור מקפיא כדי להרוויח מעט כסף, ופחדתי כל הזמן שהסחורה שלי תוחרם. לעיתים קרובות אפילו היה קשה למצוא מקום לינה. כל מה שאני כותב כאן חוויתי בעצמי, הכל אמת וללא שקרים", כתב מאהלר.
בסקונה (Skåne), פגש שמעון את מלכה רחל ליימן, והם נישאו בבית הכנסת במאלמו. גם היא הייתה מהגרת יהודייה ממזרח אירופה שחיה בשבדיה. בשנת 1911, לאחר שמונה שנים בשבדיה, שמעון ורעייתו נסעו ברכבת לנורבגיה. תחילה הם נסעו לאוסלו, ומשם לדראמן (Drammen) שבמזרח המדינה. "מסוף המאה ה-19, נורבגיה פיתחה בהדרגה שני אזורי ליבה של התיישבות יהודית: אוסלו וטרונדהיים. לרוב המכריע של היהודים המהגרים היה רקע חברתי, תרבותי ודתי דומה למדי, במובן שהם הגיעו מאותם אזורים בפולין ובמדינות הבלטיות של ימינו", הסביר רייטאן.
בנורבגיה קיבל מאהלר אישור מהרשויות לעבוד כסוחר. לאחר מספר שנים במזרח נורבגיה, הוא ורעייתו עברו בשנת 1918 לטרונדהיים. "מאהלר התפרנס במשך תקופה ארוכה כסוחר נודד, מה שכלל נסיעות רבות. על כן, לא הייתה לא מניעה מלעבור לטרונדהיים. זו הייתה עיר שחוותה צמיחה כלכלית חזקה, עם קהילת מיעוט יהודית משגשגת", אמר רייטאן.
בזמן התיישבותם של שמעון ומלכה בטרונדהיים, כבר הייתה שם קהילה יהודית מבוססת שהזכירה את זו של לטביה. היהודים השתלבו בהצלחה בחברה הנורבגית. "שמעון ומלכה חיו בשבדיה, מדינה שדמתה לנורבגיה במובנים רבים. הם דיברו שבדית ולכן ייתכן שחוו פחות מחסומי שפה מאשר מהגרים רבים אחרים", אמר רייטאן.
במשך 20 שנה, מספר היהודים בטרונדהיים עלה מ-120 בשנת 1900 ליותר מ-300 בשנת 1920. בשנת 1923 הוסבה תחנת הרכבת הישנה בשכונת קלבסקינט (Kalvskinnet) שבטרונדהיים לבית כנסת. "צעד זה הקנה תחושה של אופטימיות לעתיד בקרב היהודים, ורצון קולקטיבי להשתלבות ושייכות בטרונדהיים", הוסיף רייטאן.
הרחבת מסילות הברזל, שירות המעבורות החופיות המהירות וקשרים חדשים עם ספינות קיטור לאירופה סיפקו הזדמנויות חדשות לקהילת העסקים של טרונדהיים. מ-25 אלף תושבים בשנת 1890, צמחה אוכלוסיית העיר ל-70 אלף עד 1910. האוכלוסייה נחשפה לרעיונות חדשים, רשתות מסחר רחבות יותר וחוותה צמיחה כלכלית. היהודים נהנו מכך, הודות לחנויותיהם למכירת מוצרי אופנה וטקסטיל. מאהלר פתח בעצמו עסק למכירת טקסטיל וסריגים.
הסוחרים היהודים מינפו את הניסיון שצברו מסחר נודד בין חקלאים ודייגים ולנצל אותו לטובתם בקהילה המסחרית של טרונדהיים. הנישה שלהם הייתה להציע מגוון מוצרים שונה במחיר נמוך יותר, המכוון לקהלי יעד חדשים. בכך הם נבדלו מחנויות קיימות בטרונדהיים. "זה סימן את תחילתה של עלייה חברתית מתמדת. משפחתו של מאהלר עברה מעוני בעיירה במזרח אירופה, דרך תקופות קשות בשבדיה, ועד למציאת יציבות כלכלית בטרונדהיים", אמר רייטאן.
למלכה ולשמעון היו חמישה ילדים. ההורים רצו עתיד טוב לילדיהם ותמכו בחינוך שלהם. אברהם ושלמה למדו בבית הספר הקתדרלי של טרונדהיים, סליק למד במכללה המסחרית של טרונדהיים, ובשנת 1942 עבר אברהם לוולדה (Volda) כדי ללמוד במכללה המסחרית שם. חינוך הילדים היה השקעה גדולה עבור המשפחה. בנוסף, לימודיהם של הילדים גרמו לפחות ידיים שתורמות לעסק המשפחתי.
בשנת 1940, שמעון מאהלר עוד ניהל את Trondhjems Avfallsforretning (חברת ניהול פסולת) ברחוב Kjøpmannsgata 11. אך ידם האכזרית של הנאצים הגיעה גם אליו ולבני משפחתו. כיום, ניתן למצוא שם ארבע אבני זיכרון לקורבנות השואה (אבני נגף) שנושאים את שמותיהם של שמעון, מלכה, סליק ומינה. בוולדה אפשר למצוא את אבן הזיכרון עם שמו של אברהם. שני בני המשפחה היחידים ששרדו, היו שרה וסלומון, שהמשיכו להתגורר בטרונדהיים ובקופנהגן.
סיפורו של מאהלר מספק תובנות על חיי הפליטים והמהגרים של יהודי מזרח אירופה, שהחלו והסתיימו עם תנועת ספינות הקיטור על פני הים הבלטי. שיטת המחקר של רייטאן אפשרה לו לצבור ידע ייחודי על העבר, הודות לפרטים הקטנים ביותר בתוך התמונה הגדולה. על כן, ניתן להשתמש במיקרו-היסטוריה כדי למצוא תשובות לשאלות היסטוריות גדולות יותר. "על ידי התמקדות באדם מסוים, קל יותר להזדהות עם האדם שחוקרים", אמר רייטאן. "דבר נחמד במיוחד בסיפור ההגירה הזה, שאירע לפני כ-100 שנה, הוא שהוא מרגיש כל כך נצחי ואוניברסלי. יש לו הרבה במשותף עם סיפורי הגירה רבים מהעת האחרונה".
