עדינה קראוס גדלה באוסטרליה, למדה שם אמנות והתחילה את דרכה בתערוכות ובהקמה של גלריה וחלל יצירה, אבל 7 באוקטובר עצר הכול. מתקפת הטרור בישראל הציתה גל אנטי-ישראלי ואנטישמי שאוסטרליה לא חוותה כמותו. "הכול השתנה. זה הפך לתקופה קשה מאוד ליהודים באוסטרליה ובמיוחד לאמנים ולאנשי יצירה", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "היו הרבה מאוד ביטולים לתערוכות והופעות, ואני באופן אישי הרגשתי שיש לי חסימה ואני לא יכולה ליצור ולהציג יותר. אף אחד לא רצה לשתף איתי פעולה או לראות את העבודות שלי".
כאמנית יהודייה-אוסטרלית, קראוס הבינה שכבר אין לה מקום בקהילת האמנות במדינה. "פתאום, אף אחד לא רצה אותי בסטודיו או בגלריות שלו. היו לי שתי תערוכות שתוכננו ל-2024 ושתיהן בוטלו. הגעתי לנקודה שבה הרגשתי אבודה", לדבריה.
מה המארגנים אמרו? איך הסבירו את הביטולים?
"הרוב בכלל לא ענו לפניות שלי, או שהעירו הערות נבזיות. זה הפך לסביבה שבה אי אפשר ליצור באופן בטוח מבחינה תרבותית. היו גם יהודים שעזבו עמדות משפיעות בדירקטוריון של אוניברסיטאות והיו גם גלריות שהחליטו להפסיק לקבל מימון מתורמים יהודים, ואז הן פשוט סגרו. אני החלטתי עם עצמי שאני רוצה להמשיך ליצור אמנות, ולא רק עבור מוזיאון יהודי, אלא עבור כל עולם האמנות. לכן ההחלטה שלי הייתה לעלות לארץ, ואני שמחה מאוד שהתקבלתי לבצלאל. אני מרגישה שזה כמו הזדמנות שנייה. זה מקום שבו אני יכולה לעבוד בחופשיות".
הכול בעצם השתנה ברגע אחד? ב-6 באוקטובר אוסטרליה הייתה נהדרת ויום למחרת נהיה בלתי אפשרי לחיות ולפעול שם?
"לא הייתי אומרת שהכול היה בסדר. גם שבזמן שהייתי באוניברסיטה, הייתה אנטישמיות רדומה, אבל אני חושבת שהיא תמיד הייתה שם מתחת לפני השטח. הייתי צריכה להשתמש בשפה ספציפית בכל פעם שדיברתי, והייתי צריכה ממש לחשוב ולהיות זהירה במיוחד בכל פעם שהצגתי משהו. ואז לאט-לאט אחרי 7 באוקטובר, דברים החלו להידרדר".
4 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית במלבורן עם קריאות לאינתיפאדה, ארכיון
(צילום: Diego Fedele / Getty Images)
איך אפשר להסביר את זה שרודפים יהודים על מלחמה שמתרחשת רחוק כל כך משם?
"אני חושבת שאוסטרליה בנויה על רמה מסוימת של אשמה על ההיסטוריה שלה עצמה. עולם האמנות באוסטרליה אוהב ליצור ולעבוד מתוך נקודת קורבן, והם צריכים מטרה להסתפח אליה, וזאת הייתה המטרה הנבחרת מבחינתם. אני מקווה שוועדת החקירה המלכותית בנוגע לאנטישמיות תצליח אולי לשנות את המצב ולעשות אפקט חיובי יותר. הראייה שלי היא להסתכל קדימה – אני כבר לא אמנית באוסטרליה ואני הולכת לכתוב פרק חדש בסיפור שלי".
"עובדת הרבה עם מה שנסתר וקדמוני"
קראוס, שעלתה לישראל לפני כשנתיים, גדלה בקהילה היהודית במלבורן לאם ישראלית ואב להורים ששרדו את השואה ובאו לאוסטרליה אחרי המלחמה. "גדלתי באוסטרליה אבל לא הרגשתי קשורה למקום", היא מספרת. "לא ידעתי אם יום אחד אעזוב, זה היה המקום שבו המשפחה שלי גרה, אבל באנו לביקורים רבים בארץ והשפה הראשונה שלי בבית הייתה עברית. כשהרגשתי חסומה באוסטרליה, התגבשה ההחלטה שלי לבוא לישראל".
קראוס התקבלה לתואר שני בבצלאל, ואחד היתרונות שהיא מוצאת בלימודים בארץ הוא ההקשר התרבותי: "מתגמל מאוד להיות במרחב שבו אנשי הצוות יכולים לתת פידבק על נושא שהם מכירים ומבינים. באוסטרליה אף אחד לא הבין אפילו אות אחת בעברית, כל אות בשפה נראתה להם כמו סימבול זר. עכשיו יש לי זכות לשבת עם אמנים מקומיים שיכולים לתת ביקורת ראויה".
כעת היא עומדת להציג את יצירותיה בתערוכת בוגרי התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, שתיפתח לקהל הרחב ב-25.6 (יום חמישי) בהרצל 119, תל אביב, ותינעל ב-4.7. בעבודת הגמר שלה חוזרת קראוס אל הסיפור המקראי של נחש הנחושת, שבו דווקא דימוי הנחש, המזוהה עם סכנה וארס, נהפך לאמצעי של ריפוי. לצד העיסוק בתנ"ך, חקרה קראוס גם מקורות נוספים, בהם ספר הזוהר וספר יצירה.
"הפרויקט שאני עובדת עליו הוא בעצם מסע אישי או עלייה לרגל, במובן מסוים. אני עובדת הרבה עם מה שנסתר וקדמוני", היא אומרת, "אני תמיד מנסה ליצור מרחב שאפשר להיכנס אליו ולחוות אותו או להרגיש במסע. אנשים צריכים להסתכל, וככל שאתה מבלה יותר זמן במרחב, אתה שם לב לדברים, ויש סודות וקופץ משהו מוכר שלא ראית קודם. אני מסתכלת הרבה על תהליכים ושיטות עתיקות, ואז מיישמת את השיטות האלה על חומרים שגם הם עתיקים בדרך מסוימת. אני מוצאת סלעים מרתקים מאוד. אני מרגישה שהם כמו דינוזאורים, הם ממש-ממש עתיקים, וכל קו מספר את הסיפור על מה שעבר על הסלע ומהו הסלע, כמו שהוא שינה את עצמו ואת מבנהו".
בין השאר חקרה קראוס את בקעת תמנע, אזור שבו נמצאו בין השאר חפצי נחושת קטנים בדמות נחשים מתקופת הברונזה. היא השתמשה בחומרים בשטח וקיבלה השראה ממכרות הנחושת העתיקים שבאתר. בתמנע היא אספה אדמה, אבנים, חרסיות וחומרים טבעיים, ויצרה עבודה באחד הבורות העתיקים באזור. העבודה עצמה נותרה שם, כפעולה תלוית מקום. בתערוכת הגמר בבצלאל היא מציגה את מה שנותר ממנה: שרידים, מפות, חומרים ששרדו את האש, יציקות ברונזה ונחושת, בוץ מים המלח ואבנים שנחרטו כמערכת סימנים מקודדת.
איך החוויה האישית שלך בישראל, לנוכח המלחמה והאתגרים?
"אני גרה ביפו ואוהבת את האזור הזה. יש פה מיזוג רב-תרבותי, הרבה אמנות, ואנחנו קרובים לים. לחיים כאן יש בהחלט אתגרים, אבל אני מעדיפה בהרבה לגור כאן באזור מלחמה מאשר להתמודד עם אנטישמיות בחו"ל".
