העבודה על ההצגה הקומית "דרייפוס" בתיאטרון החאן החלה עוד לפני 7 באוקטובר, אבל מתקפת הפתע של חמאס וגל האנטישמיות העולמי בעקבות המלחמה שפרצה הפכו אותה לרלוונטית ואקטואלית במיוחד. יש בה נורות אזהרה מפני מריבות פנימיות, פילוג בעם וזחיחות – גורמים שעלולים להשכיח מהיהודים את הסכנות ואת האויבים החיצוניים שמאיימים עליהם. נשמע לכם מוכר?
ההצגה, לפי מחזה של ז'אן קלוד גרימברג היהודי-צרפתי (נוסח עברי: אלי ביז'אווי), מתמקדת בקבוצת שחקנים יהודים חובבים בפולין, בין שתי מלחמות העולם, העורכת חזרות לקראת העלאת הצגה על פרשת דרייפוס – אותו קצין יהודי בצבא צרפת שהואשם בבגידה ובריגול על לא עוול בכפו. אלא שהשחקנים החובבים עסוקים בוויכוחים ובמריבות כמעט על כל פרט בהצגה, מהצבע של המדים ועד לסגנון המשחק, מה שמקשה מאוד להתקדם בחזרות. בזמן שהיהודים רבים בינם ובין עצמם, האנטישמיות סביבם מרימה את ראשה המכוער. ההומור מרכך את המסרים הטרגיים והכואבים של המחזה.
"המחזה מתרחש בין שתי מלחמות העולם, כמה שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, אבל מבשר את מה שעתיד להתרחש בשואה", אומר במאי ההצגה בחאן, ארז שפריר, בשיחה עם ynet. "אני אישית ביקרתי פעם בעיירה אחת בפולין, שבה הכול נשמר כמו שטעטל (עיירה יהודית). הייתה שם קהילה של 7,000 יהודים בערך, והם כולם נלקחו ליער הסמוך ונורו. היחיד שניצל היה איזה נער שהלך לדוג. עד הרגע האחרון הם אמרו 'יהיה בסדר'. זו הייתה אשליה. גם אנחנו השלינו את עצמנו שאנחנו בטוחים".
אתה מתכוון, עם הגדר בגבול רצועת עזה והתפיסה ש"חמאס מורתע".
"כן, וכולם התעוררו כדי לתקוף אותנו. יש איזו גאווה, איזה היבריס, מחשבה שאף אחד לא יכול עלינו".
נראה שהמחזה צוחק על הווכחנות ועל תרבות המחלוקת של היהודים.
"יש משפט שבו אחת הדמויות אומרת על אנטישמיות: 'קודם כדאי שאנחנו נתחסן', כי גם אנחנו נגועים, גם אנחנו מתלכלכים ומפולגים המון פעמים, ויורדים אחד על השני. מצאה חן בעיניי האירוניה העצמית הזאת, על האופי היהודי שלנו והגנים היהודיים שלנו. זה שמכסחים אחד את השני ואז מתפייסים, שותים תה, ואז עוד פעם".
כמו שקרה לנו בישראל, גם בהצגה היהודים עסוקים במריבות פנימיות מתישות בזמן שאויב חיצוני מתעצם ומתכנן לפגוע בהם. זה מתחבר מאוד למציאות שלנו.
"זה ממש זה. הבמאי אומר להם: לא רחוק מפה, בקאליש, בריונים פולנים הרביצו ליהודים מכות רצח – וזה כאילו עובר להם מעל לראש, עד שזה מגיע לפתחם ומתפוצץ להם בפרצוף. בסופו של דבר הם המשיכו עם יצירות הפולקלור האלה, עד הסוף המר. הם לא ברחו בזמן, המשיכו להתעקש, להישאר בשטעטל. הם קצת חיו בלה לה לנד".
מחזה היסטורי שהוא אזהרה
בהצגה מוזכרים הלקחים מפרשת דרייפוס, והתזכורת שהיא מהווה לכך שאנטישמיות יכולה לפרוץ גם בחברה מערבית ותרבותית. בימינו אפשר לראות איך המלחמה בין ישראל לחמאס הפכה לתירוץ שמוביל להתפרצות של אנטישמיות בעולם. "מוריס, המחזאי והבמאי של ההצגה, אומר שהוא רוצה לספר במחזה שלו איך טעות משפטית קטנה הפכה לצונאמי (של אנטישמיות), שהטביע כמעט את כולם", אומר שפריר. "הוא חוזה את העתיד, כאמן עם חזון שיצר מחזה היסטורי שהוא אזהרה – ואין לו כתובת. זה נופל על אוזניים ערלות".
"יש קטע בהצגה שבו מתפתח ויכוח בין דמות הבמאי לאחד השחקנים לגבי בגד ששחקן אמור ללבוש, ובסוף מגיעים לפשרה. אני חושב שגם אנחנו צריכים לפעמים להיות צנועים יותר, פחות מרוכזים באגו. להקשיב, להכיל אחד את השני ולהיות מאוחדים. כשזה קורה, יש פה תופעות מדהימות"
יש כאלה שמשווים את המשפט שמתנהל נגד ישראל בבית הדין הבינ"ל בהאג למשפט דרייפוס, בעקבות ההאשמה ב"רצח עם" כביכול, כאילו אנחנו השעיר לעזאזל של העולם.
"נכון, מה שאנחנו לא עושים – אנחנו חוטפים. זה הפך לאקטואלי ביותר. לא האמנתי שכך יהיה. פתאום הגיע 7 באוקטובר וזה הפך להיות כמו עצב חשוף".
6 צפייה בגלריה
ארז שפריר. "כשאנחנו מאוחדים, עם הכוח המשותף והמוח היהודי, אפשר לעמוד מול כל סכנה"
(צילום: ויטלי פרידלנד)
איפה אירועי 7 באוקטובר תפסו אותך?
"ב-7 באוקטובר היינו לקראת ההפקה של ההצגה, ולא היה ברור אם נתחיל חזרות או לא. מצב הרוח די מזופת לפעמים, והתמודדנו עם זה בחזרות. כולם באים מהמציאות הזאת, עם החדשות, הדאגה, המחשבות על החטופים".
איזו מחשבה היית רוצה שהצופים ילכו איתה מההצגה, לגבי המציאות שלנו היום?
"יש קטע בהצגה שבו מתפתח ויכוח בין דמות הבמאי לאחד השחקנים לגבי בגד ששחקן אמור ללבוש בהצגה, ובסוף מגיעים לפשרה. אני חושב שגם אנחנו צריכים לפעמים להיות צנועים יותר, פחות מרוכזים באגו. להיות חכמים, לא צודקים. להקשיב, להכיל אחד את השני ולהיות מאוחדים. כשזה קורה, יש פה תופעות מדהימות. תראה מה קרה פה כשפרצה המלחמה, מבחינת תושייה של אזרחים. יש פה דברים מופלאים. זה היה ככה גם בקורונה – פתאום הייתה איזו התלכדות, כל אחד חיבק את האחר. עם הכוח המשותף, המוח היהודי – אנחנו יצירתיים, כישרוניים, מלאים בהומור, ויש המון חום בעם הזה – כשכל הדברים האלה מתלכדים, אפשר לעמוד מול כל סכנה".
יש רגע בהצגה שבו הבמאי קורא ללמוד את הלקח מפרשת דרייפוס ולנהוג בכבוד הדדי, ואנחנו רואים שהלקח ההיסטורי נשכח.
"הלקח כל פעם נשכח. יש לנו זיכרון קצר. לא נותנים לדברים לשקוע, מיד עוברים לסקנדל הבא. אני לא יודע אם זה שייך לנו כעם, כיהודים, או שזה פגם בגנום האנושי. אני חושב שזה משהו שלנו. אני מציע: בואו ננסה להיות רגע בשקט, לתת לדברים לשקוע, בצניעות. בואו נלמד מלקחי העבר, ולא נעשה שוב את הטעויות שנעשו".
6 צפייה בגלריה
"אני חושב שיש נטייה לווכחנות ולפלגנות שהיא חלק מהגנום היהודי". מתוך ההצגה
(צילום: יעל אילן)
הוא משער שהשכחה הקולקטיבית קשורה אולי להדחקה: "לפעמים מרוב זוועות יכולת ההדחקה שלנו משתכללת. יש לנו יכולת הדחקה חזקה מאוד, הרגשתי את זה בחזרות. הרי איך אפשר להכיל את הזוועות האלה שקרו? קשה מאוד. אני רואה שגם הקהל חוזר מהר לתיאטרון. רוצים לצחוק, רוצים להתאוורר. זה אחלה – אבל אז, חשוב לא להירדם. לא להיכנס לזחיחות".
נראה שכבר חזרו לוויכוחים ולמחלוקות מחוץ לקונצנזוס. יש כאלה שמושכים לכיוון של התיישבות מחודשת ברצועת עזה, ואחרים שדורשים בחירות עכשיו.
"אני חושב שיש לנו איזו נטייה לווכחנות ולפלגנות שהיא חלק מהגנום היהודי. בתרבות הוויכוח הזו יש דלק שלפעמים מצית אש מהר מדי, יש פתיל קצר מדי".
האם תיאטרון יכול לשנות מציאות?
אחד הקשיים שמתעוררים בדרך הוא שהבחור שנבחר לגלם את אלפרד דרייפוס, מישה (בגילומו של שחר נץ), מתקשה להזדהות עם הדמות ולא מבין מה הביא את דרייפוס לשרת כקצין בצבא הצרפתי מלכתחילה. במהלך ההצגה, כשפעיל ציוני בא ונפגש עם להקת השחקנים החובבים, כדי לדבר איתם על ציונות ורעיון מדינת היהודים, הם לא מפסיקים להתערב ולתת לו עצות לקראת הנאום שלו – אבל לא באמת טורחים להקשיב לדבריו. שוב הם משמיעים במקום לשמוע.
מטבע הדברים, שפריר לא מקנא בדמותו של במאי ההצגה, מוריס וייסקינד (איתי שור), שהשחקנים החובבים עושים לו את המוות. "הבמאי הזה מגיע לקבוצת חובבים, על כל המשתמע מכך – גם מבחינת הסטנדרטים שלהם, וזה שהם לא מחודדים מבחינה משחקית – והוא צריך לפעמים להתפשר. אלה אנשים שעוסקים במקצועות אחרים שהייתה להם תשוקה לבוא ולשחק. הוא מלהק לתפקיד דרייפוס את הסנדלר הראשון שמזדמן אליו. אחד השחקנים האחרים בהצגה מבריז לו, כי הוא מתנדב לכוח שלוחם באנטישמים. סבא שלי, אגב, היה כזה: הוא היה הולך להפגנות ונותן מכות לאנטישמים".
אביו של שפריר, שחי בעיירה בצפון פולין כשפרצה מלחמת העולם השנייה, שרד את השואה ולימים עלה ארצה והקים משפחה. "הוא כמעט היחיד שניצל מכל המשפחה שלו. אמא שלו אמרה לו לצאת מהבית ולברוח, כי מאחר שהוא נראה ארי והיה לו אופי חזק, היא הרגישה שיש לו סיכוי להינצל. הוא נדד ועבר בכמה גטאות ומחנות, ובסוף המלחמה שוחרר ממאטהאוזן", מספר ארז. לא בכדי הוא נמשך לעיסוק בגורל היהודי, מה שבא לידי ביטוי גם בהצגה "אוי אלוהים" שביים על פי מחזה של ענת גוב.
"דרייפוס" מועלית בימים אלה בתיאטרון החאן בירושלים, ובחודש הבא תנדוד לתל אביב ותועלה בבית ציוני אמריקה. שפריר עצמו הוא שחקן וחלק מלהקת התיאטרון, והפעם הוא מביים את חבריו. בניגוד למאבקי האגו במחזה, אצלם האווירה רגועה יותר: "זה מרגש מאוד. אני עובד עם החברים שלי, וכל פעם אני אומר לעצמי: מה, אני יושב איתם בוואן ומריץ דאחקות, ועכשיו הם צריכים לקבל ממני הוראות ופקודות? אבל הם מתנהגים בצורה כל כך מופלאה, והעניקו לי את השרביט בכל הכבוד והאהבה".
6 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית בהאג. "מה שאנחנו לא עושים – אנחנו חוטפים"
(צילום: Reuters / Piroschka van de Wouw / File Photo)
לדבריו, "נושא האנטישמיות תמיד רלוונטי, אבל אני נמשכתי למחזה בראש ובראשונה כי הוא עוסק בתיאטרון, בתשוקה אליו, בקבוצה שהיא אנסמבל – וגם אנחנו אנסמבל, להקה". הוא מוסיף כי "יש בהצגה המון הומור, גם על החובבנות, על תיאטרון החובבים, על זה שכולם רוצים לביים ומדברים בקול רם. זה לא היה העידן של האינטרנט שבו אפשר להיכנס לוויקיפדיה, והם אומרים: מה הפרשה הזו, פרשת דרייפוס, את מי זה מעניין? הם שקועים בשטעטל, בחיים הקרתניים, ופתאום מישהו מכניס להם נושא כבד עם מסר".
שפריר חגג בינואר 60, באופן מאופק המותאם למצב. כשברקע התותחים רועמים, הוא מרגיש שההצגה המצחיקה-כאובה מעלה גם את עניין מקומה של התרבות: האם תיאטרון יכול לשנות מוציאות, או רק מעורר ויכוח ופולמוס? "אני שואל את עצמי את זה, ואני לא בטוח", הוא אומר, "לתיאטרון יש חשיבות והוא גם יכול לשמש לאסקפיזם, להשכיח קצת את המציאות הקשה, אבל אסור לוותר גם על הצד הזה של תיאטרון שמעורר מחשבה. הוא מעודד להיות עם ביקורת עצמית, ללמוד משהו מההיסטוריה".
