באחד המעוזים הידועים של תומכי הפלסטינים בברלין – מקום שבו התקיימו במשך חודשים מחאות סוערות נגד ישראל ובעד חמאס – החליטו כמה סטודנטיות יהודיות לשבור את השגרה ולעמוד מול השנאה. 12 צעירות מתבצרות מאז יום שני בקומה השנייה של האוניברסיטה הטכנית של ברלין, במחאה שקטה אך נחושה נגד האנטישמיות הגוברת בקמפוס.
ריאיון עם אחת הסטודנטיות
(צילום: ירון ברנר)
בלילה הראשון להתבצרות הגיעו כמה אנשים ובידיהם מקלות, וניסו להוריד את שלט הבד שתלו המתבצרות מהחלונות. בלילה השני כבר נזרקו לעבר הבניין בלוני צבע, שהכתימו את השלטים ואת הזכוכיות.
"זה פחד אלוהים," אומרת סוניה (24), סטודנטית שנה רביעית להנדסת מחשבים. (כל השמות בכתבה בדויים, בשל רצונן של המפגינות לשמור על אנונימיות). "החלטנו לנקוט את הפעולה הזו כדי שהאוניברסיטה תתחיל להתייחס לטרור שיש כאן כלפי תלמידים ישראלים ויהודים - וגם כי רצינו להחזיר לעצמנו את הכבוד. פעם זה היה הכלי של השמאל: להשתלט על מבנים בלי אלימות. הפרו־פלסטינים הרסו גם את זה. פלשו באלימות. אנחנו באנו לעשות תיקון".
סוניה, יהודייה המשתייכת לארגון שמאל, מוסיפה: "צריך להבין - אנחנו בעיקר סטודנטיות. רבות מאיתנו גם מהקהילה הגאה, ואין לנו כמעט ניסיון בהתמודדות עם מצבים כאלה, או בכלל מושג מה זה אומר להגן על עצמנו. כל הפעולה הזו הייתה קצת נאיבית מלכתחילה, וברגע שפתאום תקפו אותנו באמצע הלילה - זה היה פחד מוות. חשבנו: מה אנחנו אמורות לעשות עכשיו? מה יקרה אם הם ינסו לפרוץ פנימה? אין לנו לאן ללכת - וזה בדיוק חלק מהסיבה שאנחנו מתבצרות".
ביום רביעי הגעתי לבניין האוניברסיטה. שתיים מהמתבצרות עמדו למטה בכפכפי ים, מתווכחות עם שני בחורים גרמנים. הדרך לחדר שבו הן מתבצרות מלאה בדוכנים המגייסים סטודנטים לפעילויות שונות ברחבי הקמפוס - ורבים מהמפעילים עטויים כאפיות או פריטים המזכירים אותן.
מסתבר ששני הסטודנטים בכניסה לא אהבו את השלט שנתלה מהחלון, שעליו נכתב - לצד איורים - "מגן דוד במקום משולש חמאס". השניים הגיעו עם סולם באורך שלושה מטרים, טיפסו והורידו את כרזת הבד. כששאלתי אותם על סמך איזו רשות הם הורידו את השלט, השיבו: "בינתיים, המגן דוד הרג הרבה יותר מאשר משולש חמאס".
כבר שנתיים שהסטודנטים היהודים באוניברסיטה הטכנית - כמו גם באוניברסיטאות אחרות בברלין - סובלים מטרור בקמפוסים: פעולות אלימות, קריאות נגד ישראל וציונות, קריאות להשמדתה של המדינה היהודית וגילויי בריונות כלפי סטודנטים יהודים. האוניברסיטאות, כך נדמה, מעדיפות לעצום עיניים.
"יש כאן אווירה של 'רוח המפקד' - שזה מותר," אומרת ג'ייל (25), בת לאם ישראלית וסטודנטית לתואר שני בשפה ותקשורת. היא מתייחסת לנשיאת האוניברסיטה, ג'רלדין ראוך, שנתפסה משתפת ועושה לייקים לפוסטים בעלי ניחוח אנטישמי חריף. מנגד, הנשיאה לא עשתה דבר גם לאחר שהבטיחה לשמור על ביטחונם של הסטודנטים היהודים.
נהפוך הוא: ראוך מינתה במאי 2024 את אופה ינסן לתפקיד האחראי לנושא האנטישמיות בקמפוס - דמות שנויה במחלוקת, בעיקר בשל יחסו הסלחני לביקורת ארסית על ישראל. המועצה המרכזית של יהודי גרמניה סירבה לאשר את המינוי.
"אחת הדרישות שלנו היא להחליף את ינסן", אומרת ג'ייל. "אנחנו גם דורשות מקום בטוח לתלמידים שסובלים מאנטישמיות, שנראה פרויקטים על הנושא, ושיפסיקו לממן פעילויות של אוהדי חמאס. תראה, אנחנו מתבצרות כאן כבר שלושה ימים כדי להעלות את המודעות לפחד שבו אנחנו חיות כיהודיות. אפילו מי שאחראי על נושא האנטישמיות בקמפוס לא מגיע. לא שולח מייל לשאול אם הכול בסדר. מה עוד אפשר להגיד?"
המתבצרות מציינות כי המחאה שלהן נולדה לאחר שהמוחים היהודים באוניברסיטה איבדו כמעט כל זכות ביטוי. אחרי הבחירות האחרונות לוועד הכללי של הסטודנטים, שאותו ממלא פרלמנט הסטודנטים, נבחרו חברים המזוהים עם הסצנה הפרו-פלסטינית. זהו גוף המממן פעילויות שונות באוניברסיטה מכספי הסטודנטים עצמם. בין הנבחרים - פעילים שמפארים את חמאס, מתכחשים למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר וטוענים שמדובר בארגון "לוחמי חופש" שעשה את מה ש"היה חייב לעשות".
"היה רגע שבו קמתי לדבר והתחלתי להסביר על הקשיים שלנו כיהודים, על האווירה והאירועים האנטישמיים," מספרת אחת הסטודנטיות. "אמרתי להם שאני הולכת למסיבות בקמפוס ופתאום כולם שרים 'מהנהר ועד הים, פלסטין תשוחרר'. הם ענו לי שהם נלחמים בכל סוג של גזענות. ניסיתי להסביר שאנטישמיות היא לא 'עוד גזענות', והם פשוט התחילו לצחוק עליי. זה היה כל כך מעליב. אתה נחשף רגשית מול בני אדם - והם לועגים לך. מעולם לא הרגשתי יתומה יותר".
לא מדובר כאן בהתבצרות מסוג מצדה. כל אחד יכול לעלות לקומה השנייה ולהיכנס. בפנים יש שולחנות עמוסים בפליירים ופוסטרים (״שחררו את האוניברסיטה הטכנית מהסטודנטים למדעי החברה״), דגלי גאווה ודגלי הקהילה הקווירית שבמרכזם מגן דוד, לצד מנורות שבעת הקנים, שיירי אוכל, קפה ושתייה, מיטות מאולתרות ואלונקות שעליהן הן מבלות את הלילות.
אלו לא צ׳ה גווארות, אלא צעירות שלא יכלו עוד לשאת את ההשפלה, את האיום המתמיד, את תחושת הזלזול. סטודנטיות שהיו עד לא מזמן חלק מהשמאל הגרמני - "עד שהשמאל הגרמני בגד בנו, ואחריו כמעט כולם, בעיקר באוניברסיטה", אומרת סוניה.
"אחרי 7 באוקטובר כל החברים שלי פשוט נטשו אותי," מוסיפה ג'ייל. "זה היה בלתי אפשרי למצוא דייטים או ללכת לאירועים של הקהילה. בהתחלה הייתי בדיכאון, אחר כך התחלתי לענוד כל סמל יהודי שהיה לנו בבית. ההתנגדות אל מי שאני - העובדה שהפכתי בעיני חבריי ליהודייה בלבד - רק חיזקה בי את הזהות היהודית".
ג'ייל ממשיכה: "התחושה היא של יתמות אמיתית. אין תמיכה, אין גב. אני מרגישה שבגדו בנו, שאין לי על מי לסמוך בחברה הגרמנית. אני לא בטוחה, ולאף אחד לא אכפת. הפכתי לבלתי חשובה, לא רצויה, ואין מקום אחד שאפשר לצעוק בו את הכאב הזה. אנשים אומרים לי דברים נוראים, ואז מתעקשים שהם לא אנטישמים. זה נורא - וזה בכל פינה בקמפוס. אני הולכת לפסיכולוגית, ובמקום לטפל בתוצאות של האנטישמיות, אני צריכה להסביר לה מה זו אנטישמיות ולהתווכח איתה אם ישראל מבצעת רצח עם".
"והכי מפחיד", היא אומרת בשקט, "זה לדעת שעוד 20 שנה כל האנשים האלה ינהלו את גרמניה. מה זה אומר לגבינו, כיהודים? כבר עכשיו אנחנו מטרד בשבילם".
לפני שיצאתי מהבניין, נכנסתי לשירותים יוניסקס. מעל האסלה, באותיות גדולות, נכתב: "מהנהר ועד הים, פלסטין תשוחרר". על השביל שמוביל מחוץ לקמפוס עמדה סטודנטית בדוכן שקרא לעוברים ושבים להצטרף לארגון שמאל. היא לבשה מעיל תכלת בהיר, ומתחתיו שמלה אדומה-ירוקה מנוקדת בעשרות אבטיחים.
