מפגש בין משנה לשיר
אתמול, בזמן שחשבתי על הטקסט התלמודי שבחרתי לטור הזה, הסתנן למחשבותיי שיר ישראלי. זו לא הפעם הראשונה שטקסט עתיק ושיר פופולרי עורכים מפגש חברים בתודעה שלי. כשהמפגש הזה מתקיים אני יודעת שפרשנות חדשה ואקטואלית נולדת. אתחיל מהשיר ואעבור למשנה.
מלאכיה נרדמו כולם
בבלי דעת מצאתי את עצמי מזמזמת את שירו של נתן יונתן, "דוגית נוסעת":
דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם
וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,
יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.
יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם.
שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף...
אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ –
אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?..
בשנת 1943 כתב נתן קליין (יונתן) את מילות השיר ללחן רוסי. בזמן שכתב את "דוגית" הוא היה בן עשרים ומאוהב בצפירה, בת השש-עשרה, שלימים תהיה אשתו. באותם זמנים בחור מאוהב לא כתב לאהובתו בוואטסאפ "ערה?" אלא עמד מתחת לחלונה ושרק. כשצפירה יצאה העניק לה נתן את השיר בכתב ידו. עם הזמן זכה השיר לאהדה ולביצועים רבים.
2 צפייה בגלריה
דף עם מילות השיר בכתב ידו של נתן יונתן, עם הקדשה לילדי קיבוץ שפיים
(צילום: אתר זמרשת, באדיבות זלמה פלג)
"לכל הילדים החביבים"
זו ההקדשה שכתב נתן יונתן בראש דף עם מילות השיר, שהוקדש לילדי קיבוץ שפיים בשנת 1944. לא מפתיע למצוא שיר ערש שלחנו נוגה אך מילותיו מטילות אימה, שכן שירי ערש מציעים לא פעם מענה כפול; הלחן הרך מרגיע את התינוקת והמילים הקשות מאפשרות לאם לבטא דאגה ותסכול.
דוגית היא ספינת דיג קטנה ומטלטלת, ודוגית עם מלחים רדומים צריכה נס כדי להגיע לחוף. הדמויות היחידות המוזכרות בשיר הן המלחים הישנים וילד בודד ועגום שפוסע על החוף. הילד מבין שהמלך עירום והדוגית לא תגיע ליעדה, ואין בידו להושיע.
השתדל להיות איש
אלה המשניות שכאשר הרהרתי בהן התחלתי לזמזם את "דוגית" – "הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו... אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות, פרק ב, משנה ד–ה).
לעצותיו של הלל הזקן ראוי להקשיב תמיד, ובמיוחד בשעות של חשבון נפש. "מקום שאין אנשים" זה בדיוק המקום שבו נמצאת כרגע מדינת ישראל. כלומר, יש אנשים, בעיקר אחד, שהוא פעיל ונוכח מאוד, אבל קפדן בכבודו, מרבה בסחורה (פרטית), והבּוּרוּת? ממשלתו היא אוסף בורות ובורים שאינם יראי חטא.
כשאני חוזרת לראשית דבריו של הלל, הבטן מתהפכת: כבר שנים רבות שראש ממשלתנו ומשפחתו פורשים מהציבור, אבל לא מכספי הציבור. ראש הממשלה מאמין בעצמו, אוהו, כמה הוא מאמין בעצמו, ורק בעצמו. עם הזמן הוא מתנתק מכל שותפוּת בעלת ערך. הוא מקיף את עצמו באומרות הן ואומרי הן כנועים אך צווחנים. את החטופים והחטופה ומשפחותיהם הוא דן לסבל שאין להעלותו על הדעת, וברור שהוא לא היה מוכן לעמוד אפילו שנייה אחת במקומם. ביבי הוא האנטיתזה למנהיגות מבית הלל.
אין אנשים
אין לי ציפיות מנתניהו ומחבורת החנופה שלו. לאכזבתי, מי שאינם "משתדלים להיות איש" הם האופוזציה. לעזאזל, בחרנו בכן כדי שתייצרו אלטרנטיבה אמיתית. תכו בסלע עד זוב דם ותסללו דרך עוקפת ביבי להביא את החטופים והחטופה. תמצאו ערוץ ישיר לארצות הברית ומצידי גם למצרים ולקטאר. למה עדיין לא בניתם ממשלת צללים אמיתית שתציע אלטרנטיבה לכל תקלה שהממשלה ההרסנית הזו מייצרת? הממשלה שורפת את אסמי התבואה והאופוזיציה מסתפקת בציוצים מתחכמים ונאומים מפולפלים במליאה. לצייץ ולנאום גם אנחנו יודעות. נתנו לכן כוח כדי שתשנו את המצב, ותמיד אפשר לשנות. תהיו קצת יותר גלי בהרב-מיארה, תהיו עינב צנגאוקר ותעצרו את החורבן.
"להשתדל"
הלל מפציר בנו: "השתדל להיות איש". הוא מבין ש"להיות איש" במציאות שבה "אין אנשים" זו משימה אדירה אבל אין מנוס ממנה, שהרי דווקא בזמן שבו "אין אנשים" יש צורך "להיות איש". לפועל "השתדל" יש יותר ממשמעות אחת, השתדלות היא פעולה על רצף; לנסות, להתאמץ, לשכנע, לשתף פעולה (להשתדל עם אדם). כל אחת וההשתדלות הנכונה לה, אבל אין פטור מהשתדלות.
מציף עלינו את הספינה
אני מבינה מדוע הנשמה שלי התעקשה לזמזם את שיר הדוגית בעודי חושבת על המושג "אין איש". המלחים הנרדמים בשיר של נתן יונתן אינם הממשלה, שכן הממשלה ערנית מאוד; ערנית להרע. אם בספינות עסקינן, ראש הממשלה הוא הגיבור של ספינה אחרת, הספינה שעליה מספר רבי שמעון בר יוחאי (ויקרא רבה, פרשת ויקרא, ד): "משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה ונטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו, מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתיי אני קודח?! אמרו לו, שהמים עולים ומציפים עלינו את הספינה".
וביבי? אפילו לא טוען שהוא קודח תחת עצמו. בריש גלי הוא קודח תחתינו, מקווה שאנו נטבע והוא יינצל מאימת הדין.
האופוזיציה, ולצערי גם חלק מראשי הצבא שמנהלים מלחמה שהם מתנגדים לה, הם "אין איש". הם המלחים שנרדמו. ייתכן שהדוגית לא תגיע לחוף.
"יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם"
נתן יונתן כאילו ראה את הימים האלה, והוא יודע שיש רק דמות ערנית אחת; כל האחריות מוטלת על הילדים והילדות שלנו. כואב, אבל הילד שעל החוף חייב להציל את הדוגית. הדור הצעיר, בתיכון ובצבא, כבר מבינים שהמלחים נרדמו ואין על מי לסמוך.
ילדים וילדות חכמות ומתוקות מדבש, זו שעתכם לקבל החלטות, זו שעתכן להשתדל להיות לאישה, לאתר דגלים שחורים, לשאול את עצמכן מה המעשה הראוי.
אבל יש אופק. אם תצליחו להיות לאיש ולהיות לאישה, אם תצילו את הדוגית, חייכם ישתנו לבלי הכר. אתן תגלו את הכוחות ואת המנהיגות שלכן, אתן תלמדו שגבולות ומגבלות זה לא מה שחשבתן, ואתן תצאו מהאירועים האלה חזקות ומוסריות יותר.
דברי נתניהו על "סופר-ספרטה". שכח מה זה להיות יהודי
(צילום: ShareLive)
עם הספר או עם הספרטה
השבוע ראש הממשלה עדכן אותנו שהפכנו ממדינה יהודית-דמוקרטית ל"סופר-ספרטה". קשה לחשוב על ניגוד גדול מזה שבין היהדות (כמעט על כל גווניה) לספרטה. נראה שנתניהו שכח מה זה להיות יהודי (וגם דמוקרטי). הספרטנים האמינו במלחמה ותרבות הגוף הקיצונית שלהם נועדה להפוך אותם לעבדים מושלמים של הצמא לדם.
האגדה מספרת על פעם אחת שבה הלל הלך לרחוץ במרחץ, מוקף בתלמידיו. "רבי, להיכן אתה הולך?" שאלו אותו תלמידיו, "אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה זו? אמר להם: לרחוץ במרחץ" (ויקרא רבה, פרשת בהר, לד). התלמידים נבוכו והלל הסביר שגוף האדם (לא רק הנפש) הוא צלם אלוהים, ולכן רחיצתו היא מצווה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןכל ההבדל שבעולם בין "צלם אלוהים" לפולחן הגוף של ספרטה. עבודת הגוף הספרטנית שיעבדה את עמה למלחמות, והאמונה שגוף הוא צלם אלוהים מחייבת זהירות משפיכות דמים של כל אדם (כי כולנו נבראנו בצלם). האם נהיה בצד שמקדש את החיים או בצד שמקדש את המוות?
שימו סוף לסבל בישראל ובעזה, והביאו את כל ה-48 היום.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
