יש תופעה שלא זכתה למחקר אקדמי: מלחמות בישראל נפתחות לפי זמני כניסת שבת. לא לפי מודיעין, לא לפי מזג האוויר. לפי זמן הדלקת נרות. כאילו מישהו ראה שהטלפון נכנס למגירה, שהחלה על השולחן, ששרנו "בואי כלה" ואמר: עכשיו.
או אז אתה מגלה שהחזית האמיתית היא לא בצפון ולא בדרום ולא במרכז. היא בין ההלכה להתראה. להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה... לכבות את הנייד ולהדליק חרדה על מצב טיסה. זה לשמוע בום מרחוק ולהחליט: או שזה חיל האוויר או שהחמין עבר למצב קרבי. להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להבין שכל המדינה בלייב, ואתה בפרשת השבוע.
3 צפייה בגלריה
מתפללים בחניון תת-קרקעי המתפקד כמקלט בתל אביב. זה חיל האוויר או שהחמין עבר למצב קרבי?
(צילום: איליה יפימוביץ / AFP)
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לפתח דיון הלכתי שלא למדת עליו בישיבה: "האם לראות התראה בלי לפתוח את הסמארטפון זה רק חצי חילול?"
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לשמוע את המשפט "אני לא מחלל, אני רק מתעדכן".
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לגלות שפתאום יש היתר חדש בשם "פיקוח נפש נפשי".
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להשאיר טלוויזיה דולקת על ווליום אפס ולהסביר שאתה לא ממש רואה, אתה רק בודק שאין כיתוב...
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לגלות שמתנדבי מד"א וזק"א הם מוקד המידע הלאומי, ולהרהר שאולי רק למען ההיתר, עד המלחמה הבאה גם אתה תתנדב שם. "נו, הרי אתה חייב להתעדכן... אז מה קורה שם?"
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לראות מתנדב עם מכשיר קשר ולהתייחס אליו כמו דובר צה"ל עם כיפה.
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להבין שבקהילה הדתית שמועה עוברת מהר יותר מאזעקה. זה לשמוע באמצע הקידוש שכבר כבשנו חצי מהמזרח התיכון, ולגלות שלפי הספסל האחורי בבית הכנסת – העולם כבר נכנע, האויב בדרך לגיור והמשיח שוקל לעדכן סטטוס.
הצהרת דובר צה"ל עם תחילת מבצע שאגת הארי באיראן
(צילום: דובר צה"ל)
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להפיץ שמועה בביטחון גמור כי "מישהו שמע ממישהו שהוא כמעט במד"א". להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להיות בחוסר ודאות אם בשבת יזרקו בבית הכנסת סוכריות או טילים.
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה להביט על מסך הזמנים המתחלף בבית הכנסת ולהתפלל שיקרה הנס והוא ישדר לפתע את חדשות 12... טוב, נו... אז ערוץ 14.
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לצאת מבית הכנסת ולא להיות בטוח אם החיוך באוויר הוא תוצאה של קידוש משובח או של יירוט מוצלח. זה לנהל ניתוח אסטרטגי שלם בלי שאף אחד באמת יודע אם בכלל התחיל משהו. זה לראות את ההוא בבית הכנסת שיודע הכול בזמן אמת, עומד ליד ארון הקודש, עונה "אמן" בקול יציב ומעדכן בלחישה: "היה אירוע בצפון... מורכב".
מאיפה אתה יודע, צדיק? רוח הקודש עם חבילת גלישה?
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לחשוד שיש לו קליטה בתוך הסידור. אולי בין "שמע ישראל" ל"והיה אם שמוע" מסתתר סמארטפון. להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לפתח כלפיו יחס של חצי הערצה, חצי חקירת שב"כ. כי אם הוא יודע הכול – או שהוא נביא, או שהוא "דתי לפי דעתי".
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לנהל דיון שלם בבית הכנסת מי "מותר לו" להופיע בטלוויזיה בשבת. בנוגע לקצין פיקוד העורף חובש הכיפה שמסביר לציבור מה לעשות, אתה אומר: ברור, פיקוח נפש. ואז מישהו שואל: "אם כבר שידור חי... מה עם פרשנים? מה עם כתבים? מה עם אולפנים?" ופתאום הקידוש נהיה בית דין. מי מציל חיים? מי מציל רייטינג? ומה המרחק ההלכתי בין אולפן חדשות לממ"ד?
כמובן בתוך חמש דקות מישהו יודע בוודאות לומר: "יש להם היתר מיוחד". ממי? "מרב בכיר". איזה? "בכיר מאוד".
להיות יהודי דתי במלחמה בשבת זה לפתוח טלפון במוצאי שבת כאילו אתה פותח תיבת פנדורה עם סיסמה.
236 הודעות. 180 מהן מתחילות ב"שמעת מה היה?!"
יחיאל פליישמןצילום: אלכס זינוביץואז אתה מגלה שהמציאות פחות דרמטית מהשמועות, אבל הרבה יותר מורכבת.
אולי כל ההיתרים הקטנים האלה, כל הדיונים על שידור חי, כל הכיבושים הדמיוניים בין הדגים לחמין, הם לא באמת על מלחמה. הם על הפחד להישאר בלי שליטה.
כי להיות דתי במלחמה בשבת זה להסכים ל-25 שעות בלי עדכון, להאמין שמשהו גדול יותר מההתראה מחזיק את המציאות.
ובכל זאת, ריבונו של עולם, בקשה קטנה: פעם אחת מלחמה ביום שלישי ב־15:30. שנוכל להתעדכן ולהילחץ בזמן אמת, ולא לחפש היתר להציץ.
ואם תרצו, נתפשר על כך שלא יהיו עוד מלחמות, לא בשבת וגם לא בימות החול.
