פרק 1: המהגר היהודי בלואר איסט סייד
(קרן משפחת רודרמן, חברת ההפקה Nawipro, בימוי: אור סיט)

היא הגדולה מחוץ לישראל, משפיעה רבות על העולם – ולא פחות מכך, על מה שקורה אצלנו: יהדות ארצות הברית מונה היום כשישה מיליון בני אדם, שהם בסך הכול כ-2% מסך אוכלוסיית המדינה, אבל הרבה מעבר לכך בתרומתם התרבותית, הפוליטית והסוציולוגית. כמו דברים רבים בחיים, גם הדרך לליבה של קהילה עוברת דרך קיבתה. קרן משפחת רודרמן, העוסקת בקירוב בין ישראל ליהדות ארה"ב, יצאה למסע בעקבות המורשת היהודית של הקהילות בחמש מדינות מייצגות – דרך התרבות הקולינרית שלהן.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
התוצאה: עשרה פרקים עם טעם וריח, בבימוי וצילום של אור סיט, שיעלו בשבועות הקרובים ב-ynet. אורי לייזרוביץ' חצה יבשות כדי לחקור איך השפיעו המהגרים היהודים, המסורתיים ושומרי השבת על הקולינריה של ניו-יורק עד היום; מה אוכל קאובוי יהודי שהוא גם רב, ברודיאו טקסני למהדרין; כיצד מנסים היהודים המעטים ב"חגורת התנ"ך" לשמור על מסורת וכשרות – ומצא מורשת יהודית שמנסה לשרוד את התמורות והתמעטות הדורות גם במדינות ההרים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
הסיפור היהודי-אמריקני מתחיל בתפוח הגדול, העיר ששימשה כשער הכניסה לעולם החדש עבור היהודים הראשונים שהגיעו לצפון אמריקה כבר בשנת 1654. במרוצת השנים פתחה את שעריה למיליוני היהודים שהגיעו לצפון אמריקה כחלק מגלי ההגירה הגדולים ממרכז אירופה וממזרח אירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. אלה התמקמו בעיקר באזור הלואר איסט סייד שבמנהטן.

עם השנים היגרו צאצאי המהגרים לשכונות היוקרתיות של מנהטן, אבל בתי הכנסת העתיקים הסגורים ברובם, וגם חנויות המזון, מספרות את הסיפור היהודי. מידי שבוע נעלה פרק עד שניים בסדרת "הפודי היהודי", ובשני הפרקים הראשונים, בצפייה ראשונה לגולשי ל-ynet, מבקר לייזרוביץ' בלואר איסט-סייד – ופוגש את ההיסטוריה והמטבח היהודי המודרני.

"הוא בכלל רצה ללמוד תורה, אבל נאלץ להתפרנס"

המעדנייה של כץ, מאפיית הקניש של יונה שימל ו-Russ & Daughters הן שלוש מסעדות יהודיות איקוניות המתחקות אחר האוכל היהודי שהביאו עימם המהגרים היהודים ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19. פול וייסמן (74), יליד השכונה, חבר באגודה לשימור המורשת היהודית בלואר איסט סייד (יש דבר כזה), מספר כי המעדנייה של כץ מפורסמת בעיקר בזכות כריכי הפסטרמה שלה, המייצגים את האוכל המזרח-אירופי – אבל כנראה מוכרת לכם בזכות הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט "כשהארי פגש את סאלי", שצולם בה.
הפודי היהודי, פרק 2: מנהטן
(יוזמה והפקה: קרן משפחת רודרמן. חברת הפקה: נאוי פרו, בימוי: אור סיט)

המקום נפתח ב-1888, והוא מלא בנוסטלגיה ובתמונות של סלבריטאים על הקירות. "אוטובוסים של תיירים עוצרים כאן באופן קבוע", אומר פול. "המעדנייה משמרת עדיין את השלטים ממלחמת העולם השנייה – 'שלחו סלאמי לבנכם שבצבא'". באנגלית זה נשמע יותר טוב.
יונה שימל היה מהגר יהודי שומר מצוות, שהעדיף ללמוד תורה אך נאלץ להכין לפרנסתו את אחד המאכלים הכי יהודיים בארה"ב – הקניש, שאותו אכלו המהגרים היהודים בסדנאות היזע שבהן עבדו מפני שהיה זול ומשביע. דורות על דורות חלפו, ומאפיית הקניש שלו – הראשונה בארה"ב – עדיין קיימת ומגישה את המאפה הממולא.
4 צפייה בגלריה
אורי לייזרוביץ'
אורי לייזרוביץ'
"זה היה ליבה של הקהילה". אלן עם אורי לייזרוביץ'
(יוזמה והפקה: קרן משפחת רודרמן)
"קניש" זו מילה יידית שפירושה כיסון. "כשיונה שימל הגיע לארצות הברית, החלום שלו היה ללמד אנשים תורה. זה מה שהוא רצה לעשות", מספרת אלן אניסטרוב, העובדת במקום. "אבל לאנשים לא היה כסף, אז אשתו החליטה להכין קניש. זה כל מה שהיא ידעה לעשות. ב-1910 הם פתחו את החנות, ונשארנו כאן מאז. זה היה ליבה של הקהילה. אחת הסיבות לכך היא שהאוכל היה במחיר נגיש וטעים מאוד".
פול: "היו פה יותר משני מיליון יהודים שהגיעו תוך שלושה עשורים. ניו-יורק יכלה להתחרות בצפיפותה עם כלכותה. היית צריך אוכל מנחם. ולא רק שאותם יהודים הביאו את המנהגים ואת הרבנים שלהם מהעיירות – הם גם הביאו את המאכלים שלהם"
וייסמן אומר כי "כשיונה שימל פתח את המקום בעיצומו של גל ההגירה היהודי העצום – היו פה יותר משני מיליון יהודים שהגיעו תוך שלושה עשורים. ניו-יורק יכלה להתחרות בצפיפותה עם כלכותה. היית צריך אוכל מנחם. ולא רק שאותם יהודים הביאו את המנהגים ואת הרבנים שלהם מהעיירות – הם גם הביאו את המאכלים שלהם".
לשאלה איך חנות הקנישים הקטנה שורדת כל כך הרבה עשורים, משיבה אניסטרוב: "כי ליונה שימל היה רצון ללמד אנשים תורה. התורה לעולם לא מתה. לכן אנחנו כאן במשך כל כך הרבה שנים".

"זו כבר לא רק זהות יהודית"

וכמובן אי אפשר לדבר על אוכל יהודי בלי להזכיר את הבייגל והסלמון המעושן, המומחיות של Russ & Daughters. אלה הפכו עם השנים למאכל אמריקני טיפוסי. "'ראס אנד דוטרס' הוקמה לפני 108 שנים על ידי סבא רבא שלי, ג'ואל, או יואל, רוס", מספרת ניקי. "הוא היה גליציאנר מעיירה קטנה, במקום שהיום הוא חלק מפולין. בהתחלה הוא מכר שומן הרינג מתוך חבית, ממש באמצע הרחוב בשכונה".
4 צפייה בגלריה
ניו-יורק
ניו-יורק
"כבר לא רק 'הטעם של יהדות אמריקה' – זה פשוט 'הטעם של אמריקה'"
(יוזמה והפקה: קרן משפחת רודרמן)
"לואר איסט סייד", היא מספרת, "היא נקודת ההתחלה ההיסטורית עבור כל כך הרבה יהודים אמריקנים. מלמכור הרינג בחבית, הוא עבר לדוכן על גלגלים, לסוס עם עגלה, וב-1914 הוא פתח את החנות. עכשיו זה כבר לא רק 'הטעם של יהדות אמריקה' – זה פשוט 'הטעם של אמריקה'. אני אוהבת את זה שעבור הרבה אנשים, זאת הזהות היהודית שלהם. זה האוכל היהודי שלהם. אבל עבור אחרים – מבקרים מכל העולם – זה הטעם של העיר ניו-יורק".
ניקי: "לואר איסט סייד היא נקודת ההתחלה ההיסטורית עבור כל כך הרבה יהודים אמריקנים. מלמכור הרינג בחבית, סבא עבר לדוכן על גלגלים, לסוס עם עגלה, וב-1914 הוא פתח את החנות"
מעט חדשה יותר – ומפורסמת בכל רחבי ארה"ב – היא רשת "נייתנ'ס פיימוס", רשת הנקניקיות שהוקמו על ידי ניית'ן הנדוורקר, מהגר יהודי מגליציה (כיום פולין). מה שהתחיל בדוכן קטן בקוני איילנד, הפך לרשת המחזיקה מאות סניפים ברחבי העולם. "בשנת 1916 סבי לקח את החסכונות שלו, ופתח דוכן נקניקיות קטן שרוחבו כשניים וחצי מטרים", מספר ביל הנדוורקר. "כולם בקוני איילנד מכרו אז נקניקיות ב-10 סנטים, אז הוא החליט למכור אותן בחצי המחיר: 5 סנטים.
"אחרי מלחמת העולם השנייה, אבי ודודי חזרו מהמלחמה. אבא שלי אמר: 'תראה, יש בני אדם לא רק בברוקלין ובמנהטן', אז הם עברו ממרכז העיר, והחלו לפתוח סניפים בלונג איילנד, בווסטצ'סטר ובכיכר טיימס. זאת הייתה ההתחלה, וכיום מאות-מיליוני נקניקיות נמכרות ברחבי המדינה".

הקשר בין הסינים ליהודים

לפני שש שנים חגג המותג מאה שנים, אך הנדוורקר עדיין זוכר את טעמן של הנקניקיות של ילדותו, "והכי – של הטוגנים. למרבה האירוניה, כילד לא אהבתי בכלל נקניקיות", הוא צוחק, ומציין כי גדל במשפחה ציונית שנאבקה למען ישראל. "הזיכרון הראשון שלי הוא שנכנסתי עם הוריי מהדלת האחורית, וראיתי את סבתא שלי חותכת בצלים ואת סבא שלי עמד ליד הדלפק עם אבא, והם צפו בתור המשתרך לאורך המדרכה, לאורך הרחוב. ראיתי התרגשות והנאה. נדמה לי שכבר אז נכבשתי".
4 צפייה בגלריה
חיבוק בניו-יורק
חיבוק בניו-יורק
ביל הנדוורקר: "כולם בקוני איילנד מכרו אז נקניקיות ב-10 סנטים, אז סבא החליט למכור אותן בחצי המחיר: 5 סנטים"
(יוזמה והפקה: קרן משפחת רודרמן)
הלואר איסט-סייד היה ועודנו מקום של מהגרים. את היהודים החליפו בהמשך המהגרים הסינים, וכיום ניתן למצוא במקום את המסעדה הסינית הכשרה, בודהה בודאי (Buddha Bodai). המסעדה מייצגת במידה רבה את מערכת היחסים המיוחדת בין הקהילה היהודית לזו הסינית בארצות הברית, ואת האהבה היהודית לאוכל סיני (בעיקר בערב חג המולד).
"בחג המולד תמצאו כאן המון יהודים. זה היום הכי עמוס שלנו בשנה, ללא ספק", מספר לורנס. "הרבה בתי עסק לא יהודיים כנראה סגורים באותו יום, יהודים מחפשים אוכל – וסינים מגישים אותו". בתפריט מוזכרים "חזיר צלוי בסגנון סיני" וגם "שרימפס", אבל הכול על טהרת הטבעונות – וכשר. "כאן, בניו-יורק, סינים ויהודים חיים יד ביד. הם חיים בשכנות זה מאות שנים בלואר איסט סייד. כמהגרים באמריקה ומשום שחיו קרוב מאוד זה לזה, המאכלים שלהם התערבבו – וכך גם הטעמים".
לורנס: "כאן, בניו-יורק, סינים ויהודים חיים יד ביד. הם חיים בשכנות זה מאות שנים בלואר איסט סייד. כמהגרים באמריקה ומשום שחיו קרוב מאוד זה לזה, המאכלים שלהם התערבבו – וכך גם הטעמים"
שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן שיזמה את סדרת הרשת החדשה והמקורית, מאמינה כי המסע הקולינרי יחבר את יהדות ישראל להכרות מעמיקה יותר עם האחים שמעבר לים. לדבריה, "אוכל הוא סיפור היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי, שמהווה קרקע יוצאת מן הכלל ללמידה ולהיכרות אחד עם השני".
"אוכל, מוסיקה, תרבות וספורט הפכו כבר מזמן לחלק מהיכולת שלנו להתחבר ולהכיר תרבויות שונות", היא אומרת. "יהדות ארצות הברית מגלמת בתוכה מגוון של תרבויות יהודיות מחד גיסא, והפכה להיות חלק אינטגרלי מהתרבות האמריקנית מאידך גיסא".

סיפור אהבה (שהחל ברדיפה אנטישמית)

תולדות יהודי ניו-יורק הן, במידה רבה, תולדות יהודי ארצות הברית. ההיסטוריה היהודית בניו-יורק החלה כבר בספטמבר 1654, עם הגעתם של 23 יהודים ממוצא ספרדי-פורטוגלי, שנמלטו מצפון-מזרח ברזיל תחת השלטון ההולנדי ולאחריו הכיבוש הפורטוגלי. חששם מפני אינקוויזיציה והרג גרמו להם להימלט מברזיל לניו-אמסטרדם (כיום, העיר ניו-יורק), שגם היא הייתה תחת שלטון הולנדי.
4 צפייה בגלריה
החנויות היהודיות הראשונות בגל ההגירה היהודי הגדול לניו-יורק
החנויות היהודיות הראשונות בגל ההגירה היהודי הגדול לניו-יורק
החנויות היהודיות הראשונות בגל ההגירה היהודי הגדול לניו-יורק
(צילום: Courtesy New York Public Library)
הפליטים היהודים הפליגו על ספינת "סנט קת'רין" מרסיפה שבברזיל, וייסדו את ההתיישבות היהודית הראשונה בצפון-אמריקה. זה לא היה פשוט. הם לא התקבלו בברכה על ידי השלטונות המקומיים, ומושל ניו-אמסטרדם, פיטר סטייבסנט – נוצרי אדוק בעל תפיסות אנטישמיות – סירב להכניסם. סטייבסנט לא התכוון להניח ליהודים להישאר במקום לאורך זמן, כיוון שחשש שיציעו הלוואות בריבית, ויפגעו באופייה הנוצרי של המושבה.
שירה רודרמן מנכ"לית קרן משפחת רודרמן שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן צילום: נועם גלאי
בעת שהמתינו לאישור מהשלטונות ההולנדיים, שלחו הפליטים היהודים מכתב ליהודי אמסטרדם, שנהנו ממידה גדולה יחסית של סובלנות דתית בהולנד. זה הגיע לידיהם של יהודים אמידים בחברת "הודו המערבית ההולנדית" – שקיבלה מהממשלה זיכיון למסחר באיי הודו המערבית (האיים הקריביים), ולסחר בעבדים במערב אפריקה, ברזיל וצפון אמריקה.
יהודים אלה הפעילו לחץ על מנהליהם שיתירו לפליטים היהודים להתיישב בניו-אמסטרדם, ובאפריל 1655 הודיעו מנהלי החברה למושל המושבה כי "יהודים אלה רשאים לנסוע ולסחור... ולגור ולהישאר שם". כ-30 שנים לאחר הגעת היהודים הראשונים לניו-יורק, זכו בהיתר לייחד מקום לצורך פולחן דתי קהילתי, והדבר הוביל להקמתה הרשמית של קהילת "שארית ישראל" – הקהילה היהודית הראשונה בצפון-אמריקה. בית הכנסת של הקהילה נבנה רק בשנת 1730, כאשר חיו בעיר כ-200 יהודים.
פורסם לראשונה: 16:38, 27.07.22