השואה העסיקה משוררים עבריים רבים בדורות האחרונים, ואלה כתבו לא פעם שירה תיעודית – שירה אישית והיסטורית במוצהר. מחקרה החדש של פרופ' אילנה רוזן, מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתמקד בשירה על השואה ובשינויים שהיא עברה בין דורות של כותבים וכותבות.
רוזן חוקרת ספרות תיעודית ושירים שכתבו שורדי שואה וכן בני הדורות השני והשלישי לשואה. באמצעות דוגמאות נבחרות, היא מצביעה על ההבדלים בין הדורות. "הדור הראשון, שורדי השואה, כותבים על הכאב והגעגוע שלהם למשפחתם שנספתה בשואה. כתיבתם עוסקת בהנצחת זיכרון בני משפחותיהם וקהילותיהם שנרצחו", היא אומרת. "לדוגמה, המשורר שורד השואה יעקב ברזילי, יליד הונגריה, כותב על מגוון נושאים, כמו משפחה, טבע ואהבה, אך עם זאת זיכרון השואה מרכזי בכל ספריו. בשירו 'להקדים את המשיח', הוא מספר על החיים שפעם היו ממשיים ובעקבות השואה הפכו לדמיוניים עבור בן דודו שנספה בשואה.
4 צפייה בגלריה
המשוררים בני הדור הראשון עסקו בהנצחת זיכרון בני משפחותיהם וקהילותיהם שנרצחו. אושוויץ
(צילום: יואב דודקביץ)
"בשיר, נפשו של בן הדוד המת עורגת לדברים הבאים: 'לָשׁוּב אֶל חַוַּת הוֹרַי... / לִרְתֹּם סוּסַי לְעֶגְלַת הֶחָצִיר / לִדְהֹר בַּשָׂדוֹת' (יעקב ברזילי, "השכן מברגן בלזן", הוצאת כרמל, 2014, עמ' 21-20). אך היות שהנער הזה כבר אינו בחיים, לא נותר לו אלא לדמיין מה היה קורה אילו יכול היה לשוב לחיים: 'מַלְאָכִים עָזְרוּ לִי בַּחֲשַׁאי / לְהַגְשִׁים חֲלוֹם הַתְּחִיָּה'".
לדבריה, "הדור השני, ילדיהם של שורדי השואה, כותבים על החיים בצל הטראומות של הוריהם, ועל גדילתם בצל פחדים ממשיים ודמיוניים ועצב כרוני של ההורים. בני הדור הזה מתייחסים לזכר השואה בכבוד ומבקשים להנציח את זיכרון הוריהם".
פרופ' רוזן מציינת כי גם משוררים ומשוררות שאינם צאצאים לשורדי שואה, וגם כאלה שקהילותיהם כלל לא עברו את השואה, ביטאו בשירתם אמפתיה לסבל של הניצולים שראו בסביבתם בעשוריה הראשונים של המדינה
היא מדגימה איך "חנה פלד, בת לשורדי שואה מפולין, מתארת בשירה 'ברחוב מיידובה 55' חלום שבו סבתה של הדוברת בשיר, שככל הנראה מתה לפני השואה, מתגלה אל הדוברת בחלומה אחרי שזו ביקרה בבית הקברות היהודי בקרקוב, שם נקברה אותה סבתא. הסבתא לא רק שאינה שמחה על ביקור נכדתה, אלא מבקשת מהדוברת שתניח לה ולזיכרון חיי המשפחה שלהן בפולין של פעם, ותחיה את חייה: 'לְכִי לָךְ בַּחֲזָרָה, / הִשְׁתַּחְרְרִי מִמֶּנִּי / שַׁחְרְרִי אוֹתִי מִמֵּךְ' (חנה פלד, "אל עולם אחר", הוצאת גוונים, 2016, עמ' 40)".
כל יום הוא יום השואה
רוזן מציינת כי גם משוררים ומשוררות שאינם צאצאים לשורדי שואה, וגם כאלה שקהילותיהם כלל לא עברו את השואה, ביטאו בשירתם אמפתיה לסבל של הניצולים שראו בסביבתם בישראל בעשוריה הראשונים. "כך למשל רוני סומק, שעלה עם משפחתו ארצה מעיראק, ביטא את הזעזוע וההזדהות שלו בשני שירים רבי עוצמה: 'אדון אושוויץ', 'ובעלה פלט: בוכנוואלד'. ב'אדון אושוויץ', שמתאר אדם שאיבד את שפיותו בעקבות השואה, סומק כותב: 'קָשֶׁה לְהָמֵס מֵהַזִּכָּרוֹן אֶת גּוּשׁ הַקֶּרַח הַכָּחֹל שֶׁקָּפָא בְּעֵינָיו, / אֶת הַמִּסְפָּרִים שֶׁקֻּעְקְעוּ בִּזְרוֹעוֹ / וְאֶת הַחֲגוֹרָה שֶׁהִצְלִיף בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אִתּוֹ שָׁם / וְעַכְשָׁו שׁוֹתֶקֶת בַּמִּרְפֶּסֶת' (רוני סומק, "נקמת הילד המגמגם", זמורה ביתן, 2017, עמ' 55)".
4 צפייה בגלריה
"היות שהנער כבר אינו בחיים, לא נותר למשורר אלא לדמיין מה היה קורה אילו יכול היה לשוב לחיים"
(צילום: רויטרס)
אצל המשוררים בני הדור השלישי לשואה, המבט מעט מרוחק יותר. "הדור השלישי, נכדיהם של שורדי השואה, כותבים על החיים והמורשת של הסבים והסבתות שלהם עם ריחוק מסוים", אומרת רוזן, "עבור הדור הזה, השואה היא זיכרון תרבותי ומשפחתי המלווה בתמונות, סמלים וקולות.
"יהודה לייב ויטלזון, נכד לשורדי שואה, כותב בשירו 'דור 3' על הכאב והעצב שהרגיש בבית סבו, למשל בשל תמונות אפלות ועצובות של קרובי משפחה שמעולם לא הכיר, ועל כך שעבור סביו כל יום הוא יום השואה: 'שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹם הַשּׁוֹאָה בִּשְׁבִילֵנוּ, / הוּא יוֹם־יוֹם וָלַיְלָה. / הוּא מִסְדְּרוֹנוֹת צָרִים בַּבַּיִת וּבָהֶם תְּלוּיוֹת / דִּמְמוֹת פֶּתַע שֶׁל כְּלִזְמָרִים בְּצִבְעֵי פֶּחָם' (יקוד - כתב עת לספרות עברית, גיליון בנושא "תרשום מספר – דור שלישי כותב שואה", אפריל 2019)".
קפיצה מרכבת נוסעת
זו לא הפעם הראשונה שבה רוזן עוסקת בשואה במסגרת האקדמית: עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בראיונות עם שורדי שואה שבחרו להישאר במדינה ובחברה שבהן נרדפו. היא טסה להונגריה וראיינה יהודים שחזרו לגור ברחוב – ואף באותו הבית – שבו גרו לפני המלחמה, "בשכנות לאנשים שחלקם שמחו על גירושם למחנות ואף בזזו את מכונת התפירה שממנה התפרנסו עד שנשלחו להשמדה", כדבריה.
4 צפייה בגלריה
הוריה של אילנה רוזן עם אחותה הגדולה, טובה, במחנה העקורים לכפלד. "אבי סיפר רק עובדות בסיסיות על מה שחווה"
"כישראלית וכבת לאנשים שאחרי השואה עזבו והגיעו ארצה, חשבתי שזו אפשרות החיים היחידה", היא מעידה, "אפשר לומר שהתנשאתי על אלה שלא 'ראו את האור' כמו הוריי ורבים כמותם. אבל אחרי כמה ראיונות הבנתי שלרבים מהם היו סיבות טובות להישאר, כמו רצון להמתין עד לשובם של קרוביהם, כמו בני משפחה מבוגרים, כמו עבודה ועוד. הבנתי שיש הרבה אמיתות והרבה דרכים לתגובה ולהתמודדות עם טראומות העבר".
איך הורייך שרדו את השואה?
"אבי, מנחם רוזברגר, שהתגורר בהונגריה לפני השואה, איבד במלחמה את אשתו אילונה ובנו פטר. לאחר השואה הוא חזר לעירו והתחתן עם מי שתהיה אימי, רחל לבית זיסר, שגם אחות אימה נקראה אילונה. הוריי קראו לי אילנה על שם שתיהן. אימי סיפרה שרוב משפחתה, שהייתה אדוקה, נספתה – והיות שאימה הייתה נשואה לנוצרי, הם לא נרדפו. אבי סיפר רק עובדות בסיסיות על מה שחווה, כמו השירות בפלוגות עבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, וכיצד נמלט מהפלוגות כשקפץ מרכבת נוסעת".
"שאלת האמת, במירכאות או בלי מירכאות, היא משנית בחשיבותה עבור חוקרי יצירה תיעודית, כי בעינינו חשובה האמת של הכותב או הכותבת. כמובן, אנו לומדים את הרקע ההיסטורי הרלוונטי וגם משווים ומצליבים בין דברי עדות רבים"
במסגרת המחקר שלה, פרופ' רוזן גם שמעה עדויות של שורדים שסיפרו בכאב על אובדן האמונה בטוב ובצדק. "אישה אחת סיפרה שכאשר הובילו מתים במחנות, היא נהגה לפסוע כמה צעדים מאחורי העגלה שהובילה מתים, כדי לקיים את מצוות 'הלוויית המת'. אחרי יומיים-שלושה, היא כבר ראתה מתים רבים כל כך, עד שאיבדה את הרגישות למוות ואת האמונה שעליה גדלה", היא נזכרת. "גם הסופר אלי ויזל, בספרו 'הלילה', תיאר כיצד איבד במחנות את האמונה, אחרי שראה איך בגלל הרעב הטוטאלי, אב חטף אוכל מבנו והבן מאביו".
להשאיר אוצר לילדים
על השאלה מדוע בכלל היא מתעניינת בספרות תיעודית, שהיא סובייקטיבית ולא פעם יש בה אי-דיוקים היסטוריים, משיבה רוזן כי "שאלת האמת, במירכאות או בלי מירכאות, היא משנית בחשיבותה עבור חוקרי יצירה תיעודית, כי בעינינו חשובה האמת של הכותב או הכותבת ושל המספר או המספרת. כמובן, אנו לומדים את הרקע ההיסטורי הרלוונטי וגם משווים ומצליבים בין דברי עדות רבים".
לפני כשנתיים הגשימה פרופ' רוזן חלום ופרסמה את "משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי", ספר זיכרונות אישי-תיעודי, על התבגרותה בירושלים ועל המשפחה שהקימו הוריה אחרי השואה. "הייתי שמחה אם הוריי היו משאירים אחריהם אוצר כזה לנו, ילדיהם", היא אומרת בכאב.
4 צפייה בגלריה
פרופ' אילנה רוזן עם ספרה. "כיום לדבר, לספר ולהקשיב זה לא 'אופנתי'"
(צילום: מיכאל רוזן)
עד כמה ילדים רוצים ללמוד כיום על ההיסטוריה?
"בניגוד לדור שלנו, ילדים כיום פחות מתעניינים בחיים של ההורים ובסיפורים באשר הם. זהו דור האמל"ק – 'ארוך מדי, לא קראתי'".
ומה לגבי ילדייך?
"אנחנו משפחה מספרת ומדקלמת ומתבדחת (הונגרים, איך לא?) והם הורגלו לזה מקטנותם. גם אם לא כל ילדיי קראו את הספר מתחילתו ועד סופו, כיום הוא כבר הפך לחלק מהפולקלור המשפחתי החי שלנו".
מה המסקנה שלך אחרי שנים רבות של מחקר?
"אף שכיום לדבר, לספר ולהקשיב זה לא 'אופנתי', טוב יהיה אם הדור המבוגר ישקיע מאמץ וינחיל את מורשתו או מורשותיו לצעירים. כעת גם קל לתעד, לרשום, להקליט, להסריט, ליצור תוצר משפחתי מכובד. כיום, כשעוד יש שורדי שואה חיים בקרבנו, חשוב שנשמע מהם מה ואיך קרה להם אישית, בגוף ראשון. כך גם לגבי מורשות של אנשים ונשים ממקומות אחרים, ועם היסטוריות וזיכרונות מסוגים שונים".
