במאות השלישית והרביעית לספירה עסקו חז"ל (המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מלאחר חתימת המקרא ועד למאה השישית לספירה) בפועל בגידול גפנים. הם ניהלו כרמים תוך הקפדה על הלכות חקלאיות שהתאימו במדויק למסורות הגידול הנהוגות באגן הים התיכון. כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת Journal of Interdisciplinary History.
במחקר נמצא כי המרחקים שקבעו חז"ל בין שורות הגפנים, כדי למנוע כלאיים, זהים כמעט לחלוטין לאלה שנמצאו בכרמים קלאסיים באיטליה ובצרפת. כמו כן נראה כי האיסור ההלכתי על יין נֶסֶך הוגבל רק לשלב סחיטת הענבים, דבר שאפשר לבעלי כרמים יהודים להעסיק לאורך עונת הגידול פועלים שאינם יהודים או פועלים יהודים, שלא הקפידו על שמירת ההלכה.
ד"ר שולמית מילר ממרכז חיפה לחקר ההיסטוריה של הים התיכון באוניברסיטת חיפה אמרה כי "חז"ל לא ניהלו הלכה ממרחק, אלא מתוך היכרות אינטימית עם עבודת האדמה. הם חיפשו דרכים לשלב מחויבות דתית עם הבנה כלכלית עמוקה כדי לאפשר לחקלאים יהודים להישאר חלק מתעשיית היין מבלי לעבור על ההלכה".
במאות השלישית והרביעית לספירה היה ייצור היין ענף מרכזי בכלכלת ארץ ישראל. הענף תפס מקום חשוב גם במסחר המקומי והאזורי. למרות זאת, רוב המחקרים שעסקו בתקופה זו התמקדו בשלבי ההפקה של היין, כגון: הגתות וכלי החרס ששימשו לאחסון ולהובלה, ולא התמקדו בשלב הגידול החקלאי עצמו.
שלב זה, שכלל את תכנון הכרם, נטיעת הגפנים וטיפול שוטף בגידול, כמעט שלא זכה עד כה לבחינה מעמיקה. מקורות חז"ל כוללים הנחיות הלכתיות רבות הנוגעות לכרמים, אך עד כה לא היה ברור אם מדובר בידע מעשי המבוסס על ניסיון חקלאי ישיר או בהוראות תיאורטיות בלבד.
במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים, ד"ר שולמית מילר יחד עם פרופ' גיל גמבש ופרופ' גיא בר-עוז מבית הספר לארכאולוגיה ותרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה, ופרופ' אייל בן־אליהו מהמחלקה לתולדות ישראל ומקרא באוניברסיטת חיפה, לבדוק במה נבדלו מסורות גידולי הגפנים בארץ ישראל מחקלאות הגפן במקומות אחרים בעולם העתיק, והאם חז"ל היו מעורבים בפועל בגידול גפנים ואם כן, כיצד עיצבו את ההלכה היהודית בהתאם למציאות החקלאית של זמנם.
במחקר זה השתמשו החוקרים בגישה בין־תחומית ששילבה בין מקורות כתובים לממצאים ארכיאולוגיים. הם בחנו מקורות של חז"ל מתקופת המשנה והתלמוד, ובהם: המשנה, התוספתא והתלמוד הירושלמי, לצד ספרות חקלאית קלאסית שנכתבה ביוונית ובלטינית, פפירוסים משפטיים שנמצאו במצרים, בניצנה שבנגב ובפטרה שבירדן, וכן עדויות מחפירות של כרמים באזורים שונים בארץ ישראל.
ניתוח המידע כלל השוואה בין תקנות הלכתיות, כגון: דיני כלאיים, מרווחי נטיעה והגדרות הלכתיות של כרם, ובין נתונים מהשטח, כמו: בורות שתילה חצובים, טרסות, גבולות חלקות ותשתיות השקיה. השילוב בין מקורות ההלכה לממצאים הארכיאולוגיים אפשר לבדוק כיצד הידע ההלכתי שיקף מציאות חקלאית חיה ולבחון את רמת ההיכרות של חז"ל עם תנאי הגידול ותכנון הכרמים.
מהמחקר עולה כי היו נהוגות שיטות שונות של חקלאות גפן בארץ ישראל העתיקה, שהותאמו לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים בכל אזור – מהגליל דרך הכרמל, עמק יזרעאל, שומרון, יהודה, שפלת יהודה ומישור החוף ועד לרמת הנגב. יחד עם זאת, רב הדומה על השונה וניתן לראות שחקלאות הגפן המקומית התנהלה על פי אותם קווי מתאר חקלאיים במקומות שונים ברחבי אגן הים התיכון.
בתוך מסגרת חקלאית זו, אומרים החוקרים, חז"ל לא פעלו כמחוקקים מנותקים מהמציאות, אלא כמי שהכירו היטב את שיטות גידול הגפנים שהיו נהוגות בזמנם במרחב הארץ־ישראלי ומחוצה לו וככל הנראה היו שותפים פעילים בחקלאות הגפן. הקביעות ההלכתיות של חז"ל הנוגעות לשיטות הגידול מעידות על ניסיון הלכתי לגשר בין דרישות התורה למציאות החקלאית והכלכלית של התקופה.
החוקרים מצביעים גם על כך שגישה זו משקפת תפיסת עולם הלכתית מעשית וגמישה שביקשה לאזן בין מחויבות דתית לתנאי השטח ולכלכלה. חז"ל יצרו למעשה מערכת הלכתית ששילבה הקפדה רעיונית עם הבנה מעשית של צורכי הקרקע, העבודה והמסחר.
לדברי החוקרים, המחקר מציב את חז"ל לא רק כפוסקי הלכה, אלא כמי שפעלו בתוך מערכות כלכליות חקלאיות מורכבות והגיבו להן באופן מעשי. בכך מרחיב המחקר את ההבנה על מקומם של החכמים והפוסקים בזירה החברתית והכלכלית של שלהי העת העתיקה. "המחקר שלנו מדגיש את תפקידה של ההלכה ככוח יוצר וגמיש שפועל בתוך המציאות ולא רק מעליה. הוא תורם לשיח ההיסטורי על מקומה של ההלכה בתוך כלכלה חיה ולא רק כמערכת של מגבלות", סיכמו החוקרים.
