בימיה הראשונים של המלחמה באוקראינה, נסעתי לפולין במסגרת תפקידי כחבר הנהלה בארגון הג'וינט (American Jewish Joint Distribution Committee). ביקרתי במרכזים שבהם העניק הג'וינט מחסה לאנשים שנמלטו מאזורי הקרבות. בתי, חן, צלמת עיתונות במקצועה, התלוותה אליי.
לאחר יום עבודה בן כ-16 או 17 שעות, הגענו לבניין שאותו זיהיתי לפי תצלומים ישנים. הייתה זו ישיבת חכמי לובלין, מייסודו של הרב מאיר שפירא, הוגה מפעל הדף היומי. סבי, אביו של אבי, למד בישיבה הזאת. עמדתי בחוץ, דמעות תלויות בעיניי. לצידי עמדה בתי. יהודים הנמלטים מאימת המלחמה תפסו מחסה גם בבניין הזה – אותו מקום שבו למד סבי תורה אי אז, שנים רבות קודם לכן.
על חזית הישיבה נחקקו המילים מספר תהילים: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם". מדוע דווקא "לכו"? הרי מורה המזמין את תלמידיו להטות אוזן לדבריו היה אמור לומר "בואו". מסורת המיוחסת לרב שפירא מסבירה את בחירתו בכיתוב הזה. אמת המידה להצלחתה של הישיבה, כך סבר, תימצא בחייהם של תלמידיה לאחר שיעזבו את כתליה. דווקא מחוץ לכותלי הישיבה, בהתנהלותם ובמעשיהם, יתברר כמה הפנימו את אשר למדו בה.
הכיתוב הזה עולה בדעתי, כשאני מתבונן בקהילה החרדית המתהווה ששאיפותיה מצאו לאחרונה ביטוי פוליטי במפלגת הציבור החרדי. אלה אנשים המבקשים לפרנס את משפחותיהם ולהשתתף בהגנת המדינה, ובה בעת להישאר נאמנים לתורה שעיצבה את עולמם. הם מאמינים כי עתידה של ארצנו מוטל גם על כתפיהם.
אנשים הרואים בגבולותיה של הקהילה תנאי הכרחי לשימור אורח חייה הדתי, חוששים שבחירות כאלה עלולות להוביל לאיבוד נכסי צאן ברזל רוחניים. האם המחויבויות והערכים שהקהילה מטפחת בקרב חבריה יעמדו להם גם מחוץ לגבולותיה? אין להקל ראש בשאלה הזו. עם זאת, החשש מפני מה שאולי יאבד מחוץ לגבולות הקהילה עלול למנוע מאיתנו לשאול שאלה אחרת: מה המחיר שמשלמים אלה שנשארים בתוכם? ושמא מחיר ההישארות גבוה אף יותר?
הרב מאיר שפיראשני מפגשים עם מלאכים יוצרים מסגרת לפרשת "ויצא". בראשית הפּרשה חולם יעקב על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. אלוהים מדבר אליו ומבטיח ללוותו ולהשיבו אל ביתו. יעקב מתעורר אחוז יראה. גם בסוף הפרשה פוגשים בו מלאכים, והפעם יעקב ער. זהו מפגש כמעט דומם; המלאכים אינם מוסרים לו כל בשורה. יעקב רואה אותם, מכריז: "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה!" וקורא למקום מחניים – שני מחנות. מדוע מופיעים תחילה המלאכים בחלום, ורק לאחר מכן פוגשים את יעקב בעודו ער?
בין שני המפגשים הללו מפרידות עשרים שנה בביתו של לבן. יעקב יוצא מביתו כ"איש תם יושב אוהלים". האוהל טיפח את דבקותו, הרחיב את עולמו הרוחני. בחסותו למד להוקיר אידאלים נשגבים ולדמות בעיני רוחו את האדם שהוא שואף להיות. לתפיסתו, הוא יודע מי הוא.
בבית אל לובשים האידאלים האלה מראה של מלאכים בחלום. אולם החיים שבהם יקרמו עור וגידים עודם מעורפלים.
בתוך האוהל, אנחנו עלולים לטעות ולראות בכנוּת של אמונותינו עדוּת שביכולתנו גם לחיות לאורן. ואולם רק כשאנו יוצאים אל הקרקע הקשה של המציאות מתברר אם האידאלים שלנו יתנפצו כנגדה, או שמא דווקא מתוך המאבק לִחיות אותם, אכן נצליח להעניק להם ממשות בתוכנו.
בחרן עובד יעקב שבע שנים למען רחל, ומתעורר בבוקר לצד לאה. שוב ושוב משנה לבן את שכרו. משפחתו הולכת וגדלה, אפופה אהבות ופגיעוֹת שאין ליישב ביניהן בקלות. החיים הנרקמים סביבו רחוקים מרחק רב משלמוּת הלב שידע באוהל.
כעבור שנים, כשהוא מתעמת עם לבן, עולה בו זכר חומם היוקד של ימי העמל והכפור ששרר בלילה, עם נדודי השינה. זו התקופה החוצצת בין שני המפגשים עם המלאכים: שנים של עמל, אהבה ואכזבה, הבטחות שהופרו ואחריות שבכל זאת הכרח היה לעמוד בה.
בבית אל היו המלאכים אידאלים שעדיין לא חי לאורם. הם ביטאו את דמות האדם ששאף להיות – אבל יעקב טרם הכיר את מלוא כוחו. כעת, בעוזבו את בית לבן, אותם מלאכים עצמם פוגשים אותו בעולם העֵרוּת, מקבלים אחיזה של ממש בחייו. במאבקו לחיות לפי ערכיו לאורך השנים בבית לבן, העניק להם יעקב ממשות. מה שקודם לכן יכול היה רק לדמיין, נעשה עתה לחלק בלתי נפרד ממי שהוא.
זו ההכרה שמבטא השם מחניים: שני מחנות. האידאלים שבחלומו – ונוכחותם בָּאדם שנַעשָֹה. ביניהם משׂתרעת דרך החתחתים שעבר על קרקע המציאות.
על הקרקע הטרשית של המציאות, עלינו לצמוח אל תוך האידאלים שלמדנו להוקיר. ההבנה והכוחות הדרושים כדי לחיות לאורם מתעצבים תוך כדי התמודדות עם תביעות שהחיים בחסות יריעות האוהל מעולם לא הציבו בפנינו. מה שקודם לכן יכולנו רק לדמיין, נהפך לחלק מהווייתנו.
האפשרות הזו פתוחה רק בפני מי שמעיזים לצאת אל מעבר לתמימותו של האוהל. מבחינת החרדים המנסים את כוחם במסע הזה, קבלת אחריות באמצעות עבודה, שירות והשתתפות בחיי המדינה עלולה להעמיד את תחושת השייכות שלהם במבחן. דרוש אומץ כדי לצאת אל מחוץ למחסה שמעניק האוהל. הבוחרים לעשות זאת זקוקים לקהילה שבה רבים אחרים שותפים לאמונתם, ושבה יזכו לתמיכה בבניית החיים שהם מבקשים לעצמם.
יעקב שימלחוסנה של הקהילה הזו חשוב לכולנו. כמעט אחד מכל שלושה ילדים יהודים העולים לכיתה א' בישראל לומד במוסד חינוך חרדי. החיים שהילדים האלה יצליחו לבנות לעצמם ישפיעו השפעה לא מבוטלת על עתיד המדינה.
אלה מבינינו שבידיהם האמצעים לעצב עתיד כזה, נדרשים לזהות את תחילתו של התהליך המבטיח ולאחד כוחות כדי לסייע לו להבשיל. אם נצרף יחד את השפעתנו ומשאבינו, נוכל לסייע לקהילה הזאת לבנות את המוסדות הדרושים לה וליצור את ההזדמנויות הנחוצות כדי לקיים את היוצאים מהאוהל לאותו מסע מאתגר. קהילה חזקה יכולה להעניק למי שכבר עשו את הצעד הזה מקום להשתייך אליו, ולמי שעדיין שוקלים לעשותו – את הביטחון להצטרף אליהם.
אני שב ונזכר בכיתוב על חזית ישיבת סבי, ובפליטים שמצאו מחסה בין כתליה: "לכו בנים!" – הלימוד בתוך הישיבה תובע מאיתנו גם חיים בחוץ. בין רגביה הטרשיים, המחוספסים, של ארץ משותפת, ישנה תורה הממתינה שנחיה לאורה.







