עצרי, גבול לפנייך
מסכת "מועד קטן" עוסקת בדילמות של ימי חול המועד, שכבר נמצאים מעבר לפינה. משנה אחת במסכת הזו טלטלה אותי השבוע, והדמעות זלגו מעצמן (פרק ג', משנה א'): "ואלו מגלחים במועד (בחול המועד): הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורים והמנודה שהתירו לו חכמים..."
ביום שני בערב גם אני פכרתי אצבעותיי בהמתנה לנס והתפללתי מול מסך המחשב: "די. שיחזרו ארבעים ושמונת המתוקים שלנו, שהחיים יזכו לשיקום והמתים לקבורה. לו יהי מפגש זה, בין שני המנהיגים המדאיגים, קץ לצרותנו".
מסך המחשב שלי התפצל בין שידור חי מהבית הלבן, למשנה הרוקמת חוטי קשר בין חול המועד למצוות פדיון שבויים. קיוויתי שהבטחה חרישית נשלחת אלינו מהמשנה: הם ישובו בחול המועד הזה, ותקוים בנו המשנה: "היוצאים מבית השביה מגלחים במועד".
בלי זיפים
הגילוח המוזכר במשנה הוא תספורת, והיא נאסרה בחול המועד מחשש שאנשים ידחו את התספורת לימי הבטלה החלקית של חול המועד, ויחגגו את החג בצורה לא מכובדת. המנהג הרווח כיום להימנע מגילוח בחול המועד מנוגד לכוונת המשנה, שכן זיפי הזקן של חול המועד נראים כסממן אבל.
הלוואי שבחול המועד הזה יהפוך יגוננו ליום של ראשית תיקון, הבנים ישובו הביתה ויתחילו לטפל בגופם ובנפשם, ויהיה סוף למרחץ הדמים באזורנו.
בין פדיון שבויים לנידוי
ברשימת הרשאים להתגלח במועד נמצא גם "מנודה שהתירו לו חכמים". במרחק 180 מעלות מהנחישות היהודית לפדות שבויים, נמצאת הפרקטיקה הקשה של הנידוי.
בתקופה שבה נערכה המשנה, הקהילה היהודית התקיימה ללא ריבונות. בהיעדר אוטונומיה שיפוטית, היה הנידוי לכלי מרכזי לשליטה ובניית היררכיה. אין להקל ראש בנידוי, שכן הוא פוגע בפרנסה ורומס קשרים חברתיים, קהילתיים ומשפחתיים שבהיעדרם קשה לחיות.
אין ראיה ואין סיבה להניח שחכמי המשנה (וגם התלמוד) הנהיגו את הקהילות היהודיות. כוח הנידוי שלהם היה מוגבל לסרים למרותם. האגדות התלמודיות מספרות על נידויים בתוך קהילת החכמים או בסביבתה. חכמים מנדים חכמים או אנשים שבאים אתם במגע (כמו למשל השוחט המקומי).
כלל נוח (להנהגה) ומדאיג (לכל השאר) קבעו החכמים (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף טז עמוד א): "תלמיד (חכם) שנידה לכבודו, נידויו נידוי". לתלמידי חכמים יש זכות לנדות את מי שפגעו בכבודם. הכבוד שלהם, כוח הנידוי שלהם, וגם ההחלטה מתי להתיר את הנידוי נמצאת בידיהם.
נידוי יכול להרוג
לפנינו אגדה על חכם בבלי ששמו לא מוזכר, אך תלאותיו עם הנידוי מתוארות בפירוט (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יז עמוד א – מתורגם מארמית ומעובד):
תלמיד חכם אחד היו עליו שמועות רעות. אמר רב יהודה: כיצד ננהג בו? אם ננדה אותו, הרי זקוקים לו החכמים. אם לא ננדה אותו, יתחלל שם שמים... (לאחר דיון) נידה אותו רב יהודה.
לאחר זמן חלה רב יהודה ובאו החכמים לדרוש בשלומו, וגם החכם המנודה בא איתם. כאשר ראה אותו רב יהודה חייך. אמר לו (המנודה): לא די לך שנידית אותו אדם, אלא אתה גם צוחק עליי? אמר לו (רב יהודה): לא עליך אני צוחק, אלא שכאשר אלך לעולם ההוא תהיה דעתי שמחה עליי שאפילו לאדם כמוך לא התחנפתי.
מת רב יהודה, בא אותו תלמיד לבית המדרש ואמר לחכמים: התירו לי. אמרו לו החכמים: אין כאן אדם חשוב כרב יהודה שיתיר לך. אלא לך אל רבי יהודה נשיאה (בארץ ישראל) ובקש ממנו שיתיר לך.
הלך אליו. אמר רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: לך עיין בדינו, אם יש צורך להתיר לו, התר לו. עיין רבי אמי בדינו, סבר להתיר לו... (התערבו כמה חכמים בדיון ובסופו של דבר) לא התיר לו.
הלך ובכה החכם המנודה. באה דבורה ועקצה אותו באמתו (כינוי לאיבר המין) ומת.
הכניסו אותו למערת הקבורה של החסידים והם לא קיבלו אותו.
למערת הקבורה של הדיינים והם קיבלו אותו.
מה הסיבה? שנהג כמו שאמר רבי אילעאי: (...) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שליבו חפץ, ואל יחלל שם שמיים בפרהסיה.
האגדה זו היא נורת אזהרה נגד הפרקטיקה הנפוצה של הנידוי. היא עוסקת בחכם ששמו והמעשה הרע שעשה לא מפורטים. "היו עליו שמועות רעות", זה הכול. מכיוון שנידוי הוא פרקטיקה עוקפת בתי משפט, החכמים פטרו את עצמם מהצורך לפרט את השמועות ולהצדיק את הנידוי. המשפט העברי קפדן בדיני הראיות ולו הייתה סנהדרין, היא הייתה שולחת את החכמים כלעומת שבאו. אין להעניש אדם על בסיס שמועות. היעדרה של מערכת משפט עצמאית היא פתח להפקרות.
הדיון שמקיים רבי יהודה בשאלת הנידוי לא מתייחס למעשי המנודה, אלא לשאלת הרווח והמחיר הקהילתי. אם ננדה אותו לא נוכל ללמוד את תורתו. אם לא ננדה אותו "יתחלל שם שמיים". חילול שם שמיים הוא ג'וקר שמצטרף לדיון בהיעדר טיעון ממשי, אבל הוא ניצח והחכם נודה.
מערכה שנייה
רב יהודה שוכב על ערש דווי. רצף האירועים באגדה מעורר מחשבה שרב יהודה נענש משמיים על הנידוי. ורב יהודה? הוא מרוצה מעצמו וצוחק לנוכח המנודה שמגיע אליו בתקווה שיתיר את הנידוי לפני מותו. "לא התחנפתי אליך", הוא אומר לחכם ומשאיר אותו בנידויו.
מערכה שלישית
לאחר מות רב יהודה, מבקש החכם מחבריו שיתירו את הנידוי. אבל הם מוצגים כחבורת פחדנים: "אין כאן אדם חשוב כרב יהודה שיתיר לך". קין הלמדני נע ונד מבבל לארץ ישראל ובה אין לו מזור. חכם אחד כמעט מתיר את נידויו, אלא שבעקבות דיון משונה (שלא הובא כאן מפאת קוצר היריעה) נהפך גורלו והוא נותר מנודה.
מערכה רביעית
המנודה יוצא מבית המדרש בבכי והמרצע יוצא מהשק, דבורה עוקצת אותו באיבר המין והוא מת. את החטא שהחכמים הצניעו חושפת הדבורה. הדבורה משמשת גם להצדקת החכמים – הנה, אפילו הטבע עובד בשירות החרם הלמדני.
מערכה חמישית ואחרונה
החסידים המתים לא רוצים לקבל את המנודה למערת הקבורה שלהם. הדיינים (שאם המקרה היה מובא בפניהם היו מגלגלים את המנדים מכל המדרגות) מקבלים אותו למערתם.
והמספר, במקום להריע לדיינים שנהגו כשורה, מצרף להחלטתם הסבר עלוב שלפיו הדיינים מחלו למנודה מפני שנהג לפי הכלל שאדם ש"יצרו מתגבר עליו" (אין דבר כזה, אבל על כך אכתוב בפעם אחרת) יבצע את זממו במקום רחוק ובאופן אנונימי.
2 צפייה בגלריה
תפילה של משפחות חטופים מול בית ראש הממשלה בירושלים. לא לוותר
(צילום: Ammar Awad / רויטרס)
הבעיה האמיתית
הבעיה אינה השמועה הרעה והפתרון לא יימצא בהעמדת פנים ובלבישת בגדים שחורים. הבעיה בכל ההתרחשות היא ברב יהיר שהחליט לנדות אדם, ובחבורה מתרפסת של חכמים שלא העזו למתוח עליו ביקורת.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון180 מעלות
משנה קטנה במסכת "מועד קטן" מחזיקה את הקסם של הקהילה היהודית שמתאמצת לפדות שבויים ואת קללת החרם של אותה קהילה. אני מקווה שהשנתיים האחרונות לימדו אותנו לא להתרפס בפני בעלי שררה ולא לוותר על הערכים החשובים לנו. ביהדות אפשר למצוא הכול והאחריות לבחור בין טוב לרע מוטלת על הכתפיים שלנו.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
