הבוז הקדוש
בוז ארוך נשמע במוצאי שבת בכל פעם שסטיב וויטקוף ניסה לומר את שמו של ראש ממשלת ישראל (שליח נשיא ארצות הברית חייך; הוא הבין את העניין ואולי לא בטעות חזר התרגיל שלוש פעמים). היו אלה קריאות בוז קדושות. לא פחות. יותר משנתיים היו אחינו בשבי, 19 עדיין שם וליבנו יוצא אליהם. הכינו בסלע עד זוב דם ולא הצלחנו לשנות את רוע הגזרה. הדי-אן-איי היהודי שלנו השתולל, אולצנו לבגוד בעצמנו.
מעל כל תמונת חטופה וחטוף שלא שבו בחיים, נכתבה בכתב יד רועד המילה "סליחה". הרגשנו כישלון אישי ונעטפנו בזעם, בעצב ובאשמה: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ" (בראשית מ"ב, כ"א). בניגוד לאחי יוסף, אנחנו לא זרקנו את החטופות והחטופים לבור, ואנחנו הקשבנו לתחינות ועשינו כל שביכולתנו. אבל הממשלה והעומד בראשה מנעו מאיתנו להושיע.
שריקות הבוז כשוויטקוף הזכיר את נתניהו בכיכר החטופים
(צילום: Satview)
אונס מוסרי
כשאונסים אותנו לבגוד בערכים שלנו אנחנו עוברים אונס מוסרי. במשך שנתיים נכפינו לשרת את האינטרסים הצרים של ביבי ולהפקיר את האחיות והאחים שלנו לעינויים ולמוות. בכל יום, במשך 738 ימים (והמניין עדיין נמשך), ראינו את זעקות השבר של המשפחות ואת תמונות הזוועה של החטופים הנמקים ברצועת עזה, ונעשקה מאיתנו הזכות להציל. במשך 738 ימים עברה הקהילה הישראלית אונס מוסרי.
צעקה, זה מה שמבדיל בין אונס ליחסי מין בהסכמה לפני החוק המקראי. היום אנחנו יודעות יותר, ואנחנו יודעות שנאנסות ונאנסים יכולים להגיב בקפיאה וגם בשיתוף פעולה. עם זאת, מטלטלת התביעה המקראית שהקהילה תתגייס למשמע צעקות. ה"בוז" שנשמע במוצאי שבת בכיכר היה "צעקת הנאנסת" שלנו.
גם המצב בעזה הוא חטא מוסרי איום. אני, כרבות מחברותיי, מציינת בכל מקום אפשרי ״לא בשמי / ليس باسمي / NOT IN MY NAME" – אבל זה בשמי. אנשים שאני אוהבת נשלחו לבצע את המעשים, כספי המיסים שלי מימנו אותם והמדינה שלי קיבלה את ההחלטות. נאלצתי להיות שותפה לחטאים מוסריים. קריאות הבוז הן ביטוי עדין לזעם שלנו.
הבוז המיוחד של סוכות
קריאות הבוז שנשמעו בכיכר בחג הסוכות הדהדו מסורות יהודיות מפתיעות של אירועי מחאת אתרוגים כנגד מנהיגים שהכעיסו את הקהילה. אפתח במסורת חידתית על אתרוגים שהושלכו על המלך אלכסנדר ינאי (קדמוניות היהודים, יג 372–373):
ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג וכשעמד על יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים. (...) ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו) שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם כששת אלפים איש והקים גדר של עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, שבו מותר היה להיכנס רק לכוהנים בלבד ובזה חסם את הכניסה אליו בפני ההמון.
אלכסנדר ינאי, שמלך בשנים 103–76 לפני הספירה, ניהל מלחמות כיבוש רבות, אבל בתלמוד ובמקורות נוספים נשמעת נגדו ביקורת. המסורת שלפנינו חידתית (ייתכן שיש בה תערובת של כמה מסורות), ואם נתייחס אליה כפשוטה נלמד שהעם שהתאסף בבית המקדש בסוכות כעס על ינאי. סיבות הכעס לא מצוינות פרט לאחת – ייחוסו המשפחתי שלא מאפשר לו לשמש בכהונה. במקום קריאות בוז, הקהילה רגמה את המלך באתרוגי החג.
ואם חשבנו שהביקורת שהשמיעו מאתרגי ביבי הייתה מוגזמת, הנה תגובה מוגזמת באמת: ינאי המלך הורג ששת אלפים אנשים ומקים גדר סביב המזבח (מי יודעת, אולי הגדר של ינאי היא ההשראה למסך השחור מול מעונו של נתניהו).
ושוב מלחמת אתרוגים
גם הרגימה הבאה מתרחשת בבית המקדש, והנרגם הוא כהן. גם כאן המחלוקת לא לגמרי ברורה, ומה שנותר בערבו של יום הוא תמונת העם הרוגם כהן באתרוגים (תוספתא סוכה, פרק ג, הלכה טז – ומקומות נוספים):
שכבר היה מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו כדי שלא יראה מזבח פגום.
בימי הסוכות נהגו לשאוב מים ולנסכם על המזבח. ייתכן שהמנהג נועד ליצור זיווג בין אמא אדמה לאבא השמיימי, זיווג שיבטיח חורף פורה. לא כל הקבוצות היהודיות אהבו את הטקס הזה, שאין לו זכר בתורה. כהן אחד (בייתוסי / צדוקי) ביזה את הטקס וניסך את המים על רגליו. בו ברגע שלף הקהל את אתרוגיו ורגם את הכהן. התוצאה? הכהן כנראה יצא בשלום, אבל המזבח נפגם. כמה סימבולית הבחירה לתקן את המזבח שנפצע ממריבת אחים באמצעות גוש מלח. כמאמר אביב גפן: "כשעצובים הולכים לים, לכן הים מלוח".
המצחיקה מכולן
מסורת הרגימה השלישית, והמצחיקה מכולן, מתרחשת בבבל של סוף המאה השלישית לספירה (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף עג עמוד א. מתורגם מארמית):
דרש רבי זירא בעיר מחוזא (שבבבל): גר מותר בממזרת. רגמוהו כל העם באתרוגיהם. אמר רבא: מי דורש דרשה כזו במקום שיש בו הרבה גרים?! דרש רבא במחוזא: גר מותר בכהנת. נשאו אותו העם על גבי משי. חזר ודרש להם: גר מותר בממזרת. אמרו לו: הפסדת את (הכבוד) הקודם. אמר להם: עשו מה שטוב לכם, אם תרצו תתחתנו עם אלה (ממזרות) ואם תרצו תתחתנו עם אלה (כהנות).
התלמוד הבבלי אלוף בהקטנת סיפורים. המספרים הבבליים אוהבים לקחת סיפורי עבר מפוארים (גם אם לא לטובה) ולצקת בהם מסורת שתתאים לעם שמתנער מדמויות הלוחמים (כגון אלכסנדר ינאי) ומבכר את ההתנצחות הלמדנית. אז מה היה לנו? רבי זירא הוא לפי המסורת כהן, אלא שבית המקדש חרב מזמן ולכן עליו להוכיח מנהיגות למדנית. אבל רבי זירא הוא נוקדן הלכתי ומושא קבוע ללעג. שניים מסיפורי האתרוגים, זה של אלכסנדר ינאי וזה של רבי זירא, עוסקים בבעיות בייחוס. אך בעוד שבימי המקדש העם לעג לכהן שאימו (אולי) לא יהודייה, הפעם רבי זירא דורש בפני קהילה שיש בה גרים גאים והוא מנסה לפתור על גבם את בעיית ממזרות. רבי זירא, כמו מלך וכהן יהיר, מתעלם מדעת הקהל – וזה מגיב בהשלכת אתרוגים.
3 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בכנסת. כמה הוא מזכיר את אחשוורוש
(צילום: Evelyn Hockstein / REUTERS / Pool)
לעומתו, רבא, ראש ישיבת מחוזא, שמכיר את קהילתו המתנשאת, עוטף את ההלכה ה"מעליבה" בהלכה מחמיאה ומבהיר לקהילת הגרים שהם יכולים לשאת גם בנות כהונה (למשל את בתו של רבי זירא) וגם ממזרות.
הצלה בטעם אחשוורוש
אנחנו לא השלכנו אתרוגים (ולא היה על מי... ראש הממשלה לא מגיע לכיכר החטופים). אנחנו קהל מאופק שפועל נגד מעשים חמורים ביותר.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאנחנו לא יכולות לבחור את המושיעים שלנו, אבל אסור לשכוח מיהו דונלד טראמפ וכמה הוא מזכיר את המלך אחשוורוש, שהיום מעניק לנו את חותמו ומחר יעניק אותו למישהו אחר. מדובר באדם עם יכולת ויסות רגשית של ילד בן שנתיים. איש שהורשע בתקיפה מינית וצולם לצד ג'פרי אפשטיין. מדובר ברשע שמגרש באכזריות מהגרים, ובכסיל שהציע לעמו להיפטר מהקורונה בעזרת אקונומיקה. האהבה בה התקבל טראמפ מעידה כמה העם שלנו רעב למנהיגות פורסת חסות.
זה עדיין לא נגמר, יש לנו תשעה עשר אחים להביא לקבר ישראל. את כולם. עכשיו.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
