תקציר תולדות גסות הרוח
כשאין דרך ארץ אין דאגות. העתיד לא מעניין את גסי הרוח וגם לא המוסר. במקביל ל"שביל ישראל" אפשר לשרטט בשנים האחרונות את "שביל ההתנשאות הישראלית", והיום נעסוק באחת מהסתעפויות השביל שבה התפלשנו בשבועות האחרונים – ניתוץ פסלו של ישוע בדרום לבנון.
הנה תקציר האירועים (שחלקם מפורסמים וידועים וחלקם קצת פחות): לפני קצת פחות משבועיים הופצץ תיעוד שזעזע את העולם – חייל צה"ל מנתץ פסל של ישוע בכפר הנוצרי-מרוני דבל בדרום לבנון. באירוע, שהתרחש בזמן שתושבי הכפר שהו במקום, נכחו לפחות שמונה חיילים; המבצע, המתעד ושישה צופים. העולם הנוצרי זעם, וראש הממשלה נתניהו מיהר להנפיק הודעת גינוי סטנדרטית שלפיה הוא "נדהם והתעצב" מהפגיעה בסמל הדתי ומדגיש שלמעשה הזה אין מקום בערכינו: "כמדינה היהודית, ישראל מוקירה ומקיימת את הערכים היהודיים של סובלנות וכבוד הדדי בין יהודים לבני כל הדתות" (עוד נשוב לזעזוע ולערכים שלנו). המערכת הצבאית מיהרה להעניש את המעורבים ובישראל המתינו שהאירוע יפנה מקום לכותרת הבאה.
תושבי דבל סירבו לשתף פעולה עם הניסיון הישראלי למרק את המצפון. עבור קהילה שרבים מבניה מזוהים עם צד"ל, צבא דרום לבנון, לא מדובר "רק" בוונדליזם דתי, אלא גם בהתפרצות של יהירות וכפיות טובה. התושבים קבלו על נזקים חומריים נוספים שגרמו החיילים בכפר וסירבו לקבל "מתנה רוחנית" מהצבא שחייליו רמסו את אמונתם ואת ברית הידידות ההיסטורית. הם הסירו את הפסל החלופי שהציב צה"ל (פסל שחזותו השונה מהמקור מעוררת תמיהה) ובטקס רשמי, בהשתתפות נציג הוותיקן, חנכו פסל הדומה למקורי, שנתרם על ידי הגדוד האיטלקי של יוניפי"ל.
מעט מן האור הגיע בדמות 150 רבות ורבנים שחתמו על מכתב המגדיר את מעשה הניתוץ כ"חילול השם", ובדמותה של יסכה הרני, חוקרת נצרות ופעילה למען דו-קיום, שאספה מכ-200 ישראליות וישראלים תרומה על סך ח"י אלפים שקלים למען הכפר המרוני.
מהם הערכים היהודיים?
כדי להתמודד עם המגמה הגואה של יהודים הפוגעים בסמלים ואף בנציגים של דתות אחרות, יש להודות בדברים שאליהם ניסה נתניהו להתכחש: א. למעשים האלה יש מקום בערכים היהודיים שלנו. ב. בתקופת שלטונו הנוכחית של ראש הממשלה, ההתנכלויות לנוצרים ולמוסלמים הפכו כה תדירות, שאם אני רוצה להאמין לזעזוע שלו עליי להניח שהוא לא קורא עיתונים או שהוא מצליח להסוות בכישרון רב את רגשותיו.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. ניסה להדוף את הביקורת בסיסמאות
(צילום: Ilia Yefimovich / Pool Photo via AP)
והנה לפנינו דוגמה מקראית, אחת מני רבות, לחובה להשחית סמלים דתיים שלא שייכים ל"אחד אלוהינו" (דברים י"ב, ב'–ג'): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם..."
נתניהו ניסה להדוף את הביקורת בסיסמאות – אבל אותנו, שמכירות את המקורות היהודיים, הוא בוודאי לא יכול לשכנע.
שמחה לתת שירות
לצד הקריאה המקראית להשמיד פסלים ופולחנים של עבודה זרה, אפשר למצוא כמה מקורות שיוצאים בגלוי ובאומץ נגד העמדה המקראית. לו נתניהו היה מנהיג אמיץ, הוא היה אומר שמקורותינו הקדומים הם לא סמל ומופת לסובלנות דתית. לאחר נשימה עמוקה היה עליו לומר שלמזלנו תרבותנו העתיקה היא פלורליסטית, ולצד המקורות הרבים הקוראים להשמדת עבודה זרה, יש כמה קולות אמיצים שאומרים את ההפך. אז הנה, כשירות לציבור, שני מקורות שבהם אפשר להתגאות ועליהם נוכל לבסס סובלנות דתית.
נפתח בעמדתו של רבן יוחנן בן זכאי, האיש שמתינותו הצילה את התרבות היהודית מכליה (מדרש תנאים לדברים י"ב, ב'):
אל תיבהל לסתור במות גויים, שלא תבנה בידך. שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשם של אבנים, של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ.
לבושתנו התקיימה בנו נבואתו של רבן יוחנן בן זכאי; סתרנו פסל אחד של ישוע, ונאלצנו לרכוש, בכספי מדינת ישראל, פסל אחר ולהציבו תחת הפסל שהרסנו.
בן זכאי הבין הכול. הוא הבין שה"סתירה", ההרס, נעשית ב"בהילות", במהירות חסרת מחשבה ואחריות, ואילו את התיקון יכפו עלינו לבצע. "יאמרו לך... יאמרו לך" – מזהיר אותנו בן זכאי, ואנחנו לא הקשבנו.
משווה ומעלה
בעוד רבן יוחנן בן זכאי מעלה נימוק פרגמטי למדיניות ההכלה של העבודה הזרה, רבן גמליאל מרחיק לכת (משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג' משנה ד'):
שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו: כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבים במרחץ. וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באתה בגבולי.
עומדת לה אפרודיטה, אלת האהבה, היופי והפריון, עירומה ומפוסלת בשיש, בלב בית המרחץ הציבורי. תחתיה רוחצים שני גברים עירומים, רומאי ויהודי, ערל ונימול. הערל תוקף את בחירתו של הנימול לעבור על חוקי תורתו ולהיכנס, להנאתו, למרחץ שיש בו עבודת אלילים (שלא לומר: אלות). הערל החצוף מבסס את ביקורתו על פסוק מהתורה (דברים י"ג, י"ח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", שנאמר על "עיר הנידחת", כינוי לעיר בישראל שבניה עזבו את אלוהים למען עבודה זרה. הכתוב מצווה להרוג את תושבי העיר הזו, שהם משלנו, ואחר כך לשרוף את רכושם, וכל זאת כדי שלא נדבק בעבודה הזרה.
הגוי החכם מכה את רבן גמליאל בבטן הרכה, משום שהוא לא מתייחס לעבודה זרה של גויים אלא של יהודים, ולמעשה מאשים את רבן גמליאל שהוא מגלם בגופו העירום והנימול את עוון "עיר הנידחת".
אלא שהבטן הרוחנית של רבן גמליאל לא רכה, והוא מהתל בפרוקלוס וכמו אומר לו: היי, אני, בניגוד אליך, מכבד את התורה שלנו, ולכן לא אשוחח עליה בבית מרחץ. כשיצאו השניים מבית המרחץ התייחס רבן גמליאל לשאלה בכמה תשובות, שאת הראשונה שבהן הבאתי כאן: "לא אני באתי בגבולה, היא באה בגבולי". כלומר, דווקא מפני שזה ביתי וזו הארץ שלי, ולא של אפרודיטה, אני יכול להתעלם ממנה ואי-אפשר להאשים אותי, שהרי היא באה אליי ולא להפך. כמובן, דברי רבן גמליאל הפוכים מהחוק המקראי הקובע שמשום ש"היא באה אליך" אל הארץ המובטחת לך, אתה מחויב בהשמדתה.
מעבר לכך, רבן גמליאל היה יכול לעקוף את המרחץ. הוא היה יכול להתרחץ בצנעה, אבל הוא רצה ליהנות ובגאון. קל וחומר אנחנו שגדלנו בעולם פלורליסטי. קל וחומר הנצרות. קל וחומר במציאות שבה אנחנו נכנסים, עם נשק ומדים, לבתים וכפרים לא לנו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהכול קשור
בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה שמנסה להציג את ניתוץ הפסל כ"נטע זר", עלינו להודות באמת. יש לסמן בצבעי אזהרה את הקו שבין ניתוץ הפסל, יריקות על כמרים ברחבי ישראל, תקיפת הנזירה בהר ציון, פגיעות בפלסטינים בשטחים ואדישות הרשויות כלפי רציחות בחברה הערבית בישראל. הקו המקשר הוא הקו המשיחי. זו האמונה שאנו עם נבחר וכל היתר עפר לרגלינו. האמונה שבזכותנו ולמעננו יבוא המשיח, אנו רתומים לחמורו וכל העולם רתום אלינו.
כשנודה בעומק השורשים של שנאת הזר ושנאת הדתות האחרות בתרבותנו, נוכל להתמודד עם האתגרים הרוחניים האלה ולהציע להם חלופה, שגם היא נמצאת במקורותינו.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
