למרות הפופולריות הגדולה של שטפן צווייג בעולם, וגם בקרב קוראי העברית ישראל, הדיון בעברית על חייו ועמדותיו של הסופר היהודי האוסטרי נותר דל יחסית. צווייג לא אהד מלכתחילה שום רעיון לאומי, ועם זאת הכיר באופן אישי דמויות כמו הרצל ומרטין בובר. למרות ההסתייגויות שלו מהרעיון הציוני, הוא החליט לתרום בשנים 1933–1935 חלק ניכר מחליפת המכתבים שלו עם אנשי רוח בולטים דווקא לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, לימים הספרייה הלאומית. באחד ממכתביו הוא אף קרא לספרייה הזאת "הספרייה שלנו".
צווייג חי בין 1881 ל-1942. לפני שנים אחדות ראה אור הספר "מכתבים על יהודים ויהדות" בהוצאת כרמל (בעריכת שטפן לוט ובתרגומה של קטיה מנור). הספר כולל מכתבים של צווייג בענייני יהדות, ומסקרן מארבעה טעמים בולטים: היותו סופר ואיש רוח מוביל באירופה של אותה תקופה; העובדה שלמרות מוצאם היהודי של שני הוריו, ליהדות היה תפקיד משני בביתם; אירופה שבין שתי מלחמות העולם, ובעיקר מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, העסיקה מטבע הדברים את צווייג, ומה שקרה בה כיוון את חייו; בצל ההתמודדות המורכבת של התנועה הציונית באותם ימים, נראה שמעורבותו בשאלה היהודית ובסוגיה הציונית הלכה וגברה ככל שנקפו השנים.
גלריה


שטפן צווייג (משמאל) לצד המו"ל האמריקני בנג'מין וו. היובּש בשנות ה-30
(צילום: Three Lions / Hulton Archive / Getty Images)
בהתחשב בעובדות האלה, המכתבים של צווייג הם מקור מרתק במובנים רבים. "למזלנו", באותה תקופה המכתב עדיין נחשב לצורת תקשורת מרכזית, ואפשר ללמוד לא מעט מהמכתבים האלה. למשל, מהתקווה של צווייג להתארגנות ממשית ומעשית של יוצרים ואינטלקטואלים באירופה נגד היחס המחריד של המשטר הנאצי לאנשי רוח יהודים, והוא בתוכם, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – תקווה שנמוגה בהמשך והתחלפה באכזבה.
"חלה הידרדרות חמורה במצב – בעבר יכולת לפרסם מחאה מוסרית בכל רחבי תבל, וכך עשו רולאן לפני עשרים שנה וטולסטוי לפני ארבעים שנה", כתב צווייג ב-25 בנובמבר 1935 במכתב לסופר הגרמני אלכסנדר מוריץ פריי, שהיה בעל עמדות פציפיסטיות-אופוזיציונריות. "היום מאמר של רולאן כמעט אינו מתפרסם. בריטניה חתמה על הסכם ימי עם גרמניה, וצרפת עושה מאמצים על-אנושיים כדי להגיע עימה להבנה (גזר דין מוות למהגרים השוהים בתחומה). שום ממשלה, גם לא הצרפתית, מוכנה לתת לאנשים שגרמניה שללה מהם את דרכונם... אשרת שהייה ממושכת או הס מלהזכיר דרכון... אנחנו חיים בתקופה של ארגונים, וכל עוד לא נצליח לאחד ולארגן את ההמון הנפגע תחת קורת גג אחת... לא יחול שינוי ולוּ הקטן בלבד".
צווייג היה מתוסכל מאי יכולתו לגבש פעולות נמרצות בתחום המחאה התרבותית והרוחנית. הוא נפתח עם הזמן יותר לרעיון הציוני, אבל עדיין משתמע שלא התייחס אליו כאידאל או כדבר מעשי. הוא התאמץ להמשיך בכתיבתו, אך לעיתים הדבר היה קשה לו ביותר. את חייו הוא סיים בעזיבת אירופה שהיתה כה אהובה עליו, ויחד עם רעייתו השנייה הוא שם קץ לחייו בעת שהותם בברזיל.
נראה לי שעם כל ההבדלים המובנים, עלינו להתייחס בכובד ראש גם בתקופתנו לנושאים החיוניים המתעוררים במכתביו. תפיסותיו הבסיסיות על היהדות כרעיון אוניברסלי בעיקרו, ולא לאומי, חוזרות להישמע ברמות שונות מפיהם של חלק ממבקריה החריפים של ישראל. הם ממקדים, לפחות לכאורה, את ביקורתם ב"ציונות", אולם מובן שבעיניהם לא לגיטימי שלעמנו תהיה מדינה משלו, ובוודאי לא בתחומי הארץ הזאת. גם האכזבה העמוקה מאינטלקטואלים רבים, החוששים לבטא ביקורת קשה כלפי עמדות קיצוניות נגד ישראל ונגד יהודים, הולכת וגדלה בחוגים תרבותיים רבים.
מעבר לכך, ה"חישובים" המדיניים והכלכליים שבלטו באירופה של היום כלפי איראן נראים מטרידים מאוד בפרספקטיבה היסטורית. ההידברות הפנים-יהודית של ימי צווייג הייתה לקויה למדי, ואף זאת של היום – למשל בין חוגים ישראליים שונים לחלק חשוב מיהודי הגולה – מאכזבת באופן מדאיג.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונההתקווה שאומנות ויצירה יכולות לשמש מעצור לאכזריות אנושית נותרה מוגבלת מאוד. אין גם להתכחש לאגוצנטריות (הטבעית?) של יוצרים שונים, יהודים ושאינם יהודים, ביחס ליצירתם, ולהתרכזותם בקידומה ובשגשוגה. עם זאת, צווייג עצמו הגיע מבית שאינו מחובר מאוד ליהדות, ומכורח ההתנהגות כלפיו, בשילוב צו מצפונו, מצא את עצמו כמי שמצווה לפעול נגד כוחות הרוע.
ממילא הטרגדיה הכללית לא פסחה על חייו האישיים. נגזר עליו להתנתק מאוסטריה ואחר כך מאירופה כולה, ולנסות לבנות, ללא הצלחה, חיים חדשים ביבשת אמריקה. לבסוף הכרעתו האישית הייתה הקיצונית ביותר האפשרית. תחושתי היא שחלק ממכתביו, לאנשים כמו חיים ויצמן, מבטאים כמיהה עזה, גם אם לא מוצהרת, לנסות להתקדם במסלול היסטורי לאומי נוסף עבור העם היהודי. המכתבים האלה רחוקים לכאורה מהמציאות שלנו בשפה, בזמן ובמקום; אולם ההתבוננות ביופייה וכוחה של הספרות, למרות מגבלותיה, ובסגולותיו של האדם – לצד יכולתו להיות אכזר, או לפחות אדיש – רלוונטית מאוד לימינו. ההסתכלות הזו מחייבת אותנו עוד יותר לשמור, להגן ולפתח את מדינתנו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן




