צרות של אחרות
אולי כדי להרפות לרגע מהאסונות שלנו, צפיתי השבוע בנטפליקס בסרט תיעודי על טורנדו קטלני שהכה בשנת 2011 בג'ופלין (Joplin), עיר אמריקאית קטנטונת. כמה דברים הרשימו בדמיונם למתרחש בישראל בשנתיים האחרונות: 1. הטורנדו לא הפתיע (עוצמתו הפתיעה אבל הגעתו הייתה ידועה), אלא ששגרת פגעי מזג האוויר באזור הפכו את העיר לשאננה, והתוצאה: מאה ושישים נהרגו ועוד אלף נפצעו. רחובות שלמים נמחקו. 2. ג'ופלין נבנתה סביב מכרות ותושביה יודעים לעבוד טוב וקשה. העיר התארגנה בפעילות של ערבות הדדית ושיקמה את עצמה במהירות מפתיעה. 3. השיקום העצמי הפך מקור כוח וגאווה עבור הקהילה. תושבים שחשבו לעזוב את ג'ופלין נשארו בה, בעקבות האסון והשיקום.
אסונות יכולים לגרום לפחד ולפירוד, אבל התמודדות מוצלחת יכולה להשיג תוצאה הפוכה.
סרטון שפרסם חמאס ובו נראה החטוף אביתר דוד
הטורנדו שלנו
באחוזים, ביחס לגודל האוכלוסייה, אסונה של ג'ופלין גדול מאסונה של ישראל – ובכל זאת, אסוננו קשה יותר לשיקום, שכן ישראל לא מתמודדת עם אסון טבע אלא עם סדרת אסונות מידי אדם. הטורנדו שלנו לא חולף, ואף מתעצם ומשנה כיוון בכל רגע.
בהובלתה של הנהגה פוליטית רעה, אנחנו מאבדות את האחווה הקריטית לשיקום, וגם מרגישות, ובצדק, שותפות לפשעים מוסריים – אלה שפוגעים בבני עמנו, ואלה שפוגעים בעזה.
לצאת מזה טובות יותר
אסונות הם אסונות. אסור לברך עליהם ובוודאי אין להגדירם כ"נס". בפרפרזה על דברי רבי יוחנן אומר: לא חביבים האסונות ולא חביב שכרם. אולם מרגע שנקלענו למסכת ייסורים מתמשכת (שהממשלה מסרבת לשים לה סוף), מוטלת עלינו אחריות להפוך את עצמנו לטובות, חומלות ומדויקות יותר. האימה יכולה ללמדנו להפסיק להשחית את החיים על שטויות ולהתמקד במה שראוי וחשוב.
תלמוד ומשמעות החיים
תרי"ג (613) הוא המספר המקובל לציון המצוות המקראיות שעליהן נבנו הררי ההלכות היהודיות. ברגעי כנות מודים החכמים שההלכות שיצרו לא מציעות מענה לשאלה מהי ההתנהגות הראויה (אז על איזו שאלה ההלכה כן עונה? זה נושא לדיון נפרד).
המדרש שלפנינו ממיין את החוקים היהודים לחשובים יותר וחשובים פחות. במסגרת דיון אמיץ זה, 613 מצוות עוברות צמצום קיצוני ל-11 חובות דתיות, ואז הופכות לשש, ואז לשלוש, ואז לאחת: למצווה הכוללת שעליה עומדות כל היתר.
לפני שניגש לדיון התלמודי, כל אחת מוזמנת לשאול את עצמה מהי עבורה המצווה החשובה ביותר. יש לך תשובה? אפשר לצאת לדרך החז"לית (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כג עמוד ב – כד עמוד א):
שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שכתוב (בתהילים): "מזמור לדוד ה' מי יגור באוהלך מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים (1) ופועל צדק (2) ודובר אמת בלבבו (3) לא רגל על לשונו (4) לא עשה לרעהו רעה (5) וחרפה לא נשא על קרובו (6) נבזה בעיניו נמאס (7) ואת יראי ה' יכבד (8) נשבע להרע ולא ימיר (9) כספו לא נתן בנשך (10) ושוחד על נקי לא לקח (11) עושה אלה לא ימוט לעולם".
בא ישעיהו והעמידם על שש, שכתוב: "הולך צדקות (1) ודובר מישרים (2) מואס בבצע מעשקות (3) נוער כפיו מתמוך בשוחד (4) אוטם אוזנו משמוע דמים (5) ועוצם עיניו מראות ברע (6)".
בא מיכה והעמידם על שלוש, שכתוב: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך".
חזר ישעיהו והעמידם על שתיים, שנאמר: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".
בא עמוס והעמידם על אחת, שנאמר: "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו".
בא חבקוק והעמידם על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה".
מה באמת חשוב?
חלק גדול מהמצוות המנויות כאן עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו, ואלה תובעות מאיתנו לזכור שצדק חברתי אינו מסחר במילים יפות וחלולות, אלא תביעה למעשים של הגינות וגם נדיבות כלכלית; לא לעשוק, לא לקחת שוחד ואפילו לא לקחת ריבית.
סוג נוסף של מצוות ברשימה החברתית-יוקרתית שלפנינו עוסק בדיבור; בסירוב לדבר ואפילו לשמוע סרה על הזולת ובחובה לעמוד בדיבורנו.
"עוצם עיניו מראות ברע"
יש כמה אפשרויות להבין הנחיה זו, ובכל מקרה היא לא מכוונת לנוהג המזעזע של כמה פוליטיקאים שעוצמים עיניהם מול סרטוני האימה של החטופים, וגם מול תמונות הרעב מעזה.
אחת ההצעות הפרשניות ל"עוצם עיניו מראות ברע" היא הימנעות מלהתבונן על דברים לא ראויים. למשל, אם אתה לא רוצה לראות אישה בלבוש לא צנוע – במקום ההתנהגות הוולגרית המקובלת בזמננו, שבמסגרתה מעליבים את האישה או מוחקים את תמונתה מהפוסטר, פשוט אל תסתכל במה שמפריע לך.
ככלל, הרשימות שהובאו במדרש לא מעודדות התערבות בחיי הזולת או מאבקים על "הצביון הציבורי" של הקהילה. אולי תופתעו, אבל אין בהן רדיפה של הקהילה הגאה או כפייה של חוקי השבת. המדרש עסוק רק בשאלה איך הפרט יכול לתרום לבניית קהילה נכונה.
גם החוקים הבודדים העוסקים בקשר עם אלוהים מתנזרים מהנטייה הפופולרית להטיף לזולת, וממליצים להתמקד ביחס של כבוד לאל ובחקירה של החוויה הדתית.
התורה על רגל אחת
החלק המעניין ביותר הוא זה המחפש עיקר אחד להעמיד עליו את כל התורה. "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ", אומר הנביא עמוס, וקביעתו מרתקת. דר"ש הוא שורש מקראי חזק ותובעני: אלוהים דורש את דמם של הנרצחים, אנחנו דורשים לדעת את האמת ואת המשפט, ודורשים להשיב אבדה. לדרוש אלוהים פירושו לחקור את עולמו של אלוהים וגם לתבוע מאלוהים. "דרישת אלוהים" אינה אדיקות דתית כי אם חיפוש תובעני. אנחנו בתקופה שבה אלוהים הוא בבחינת אבדה שיש לדרוש אחריה, ואנחנו בתקופה שבה אלוהים נדרש להוכיח את עצמו.
וחבקוק? גם הוא קובע קביעה חידתית: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". הכוונה המקורית של הפסוק שונה מהאמרה המוכרת בימינו, "איש באמונתו יחיה", שמכוונת לחופש דת וחופש מדת. הנביא מתכוון לכך שהצדיק יזכה לחיים בזכות האמונה שלו, או אם נרצה, בזכות הנאמנות שלו.
הפסיכולוג אברהם מאסלו טען שקיום בריא מתחיל ממילוי צרכים פיזיים בסיסיים, אחריו יש צורך לדאוג לצרכים רגשיים וחברתיים ורק לאחר שיושגו אלה, אפשר לעסוק בתכנים של מימוש עצמי ורוחניות. הגות אקזיסטנציאליסטית (כמו זו של ויקטור פראנקל) הופכת את הפירמידה של מאסלו וטוענת: "צדיק באמונתו יחיה" – האמונות והערכים הם אבני היסוד שמחזיקות אותנו בחיים, הן הבסיס של הקיום שלנו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןלא ניתן להם
לא ניתן לממשלה הרעה שלנו למוטט אותנו. אנחנו ניאבק בממשלת הזדון ונדבק באמונות הישראליות היסודיות, אלה שעזרו לנו להשתקם בעבר ויעזרו לנו גם הפעם: "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת".
והעיקר – תחזירו אותם כבר הביתה, הם לא מצליחים לחיות (וגם אנחנו).
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
