לא פעם שאלתי את עצמי מדוע דווקא את תכונת הענווה של משה רבנו התורה כה מדגישה. אפשר להניח שחוכמתו וגבורתו היו גם הן בלעדיות ברמתן, אולם תכונת הענווה היא זאת המודגשת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב). נוסף על מחשבותינו הרגילות על ערכן של הענווה והצניעות, דומני שהענווה הייתה הכרחית לקיום דרגת הנבואה החד-פעמית של משה.
אדם החש "מלא" אינו פנוי בתודעתו להפנמת רעיונות ממקור אחר. תחושתו היסודית היא של שביעות רצון עצמית מוחלטת. הוא מאבד את הכמיהה והיכולת להעשיר את נפשו, שהרי לכאורה לא חסר בו דבר. ואכן, גם לגבי נבואתו של משה רבנו נמסר לנו באותו מקום שהיא עומדת בדרגה חד-פעמית של "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות". ישנו כאן שילוב מופלא: האדם מצמצם את חשיבות מקומו כדי לקלוט את ההשגות המופשטות ביותר האפשריות.
2 צפייה בגלריה
ראש ממשלה בנימין נתניהו בביקור בקיבוץ ניר עוז. לקח לו יותר מדי זמן
(צילום: קובי גדעון / לע"מ)
עניין זה רלוונטי ביותר לזמננו ולמקומנו. לצערנו לא מעט אנשים בולטים בציבור, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי, עסוקים מאוד בהאדרת שמם ובשבח עצמי של מעלותיהם. ברור שיש ממד אנושי מובן במגמה זאת והתחרות הפוליטית או העסקית אף מבוססת על חיזוק המעמד האישי של המועמד או איש העסקים. עם זאת, כאשר המגמה של החשיבות העצמית היתרה הופכת עיקרית ומובילה, הנזק הנגרם הופך משמעותי ואפילו מסוכן.
במצב דברים זה, שיקול הדעת העצמי מתערער וסדרי העדיפויות משתנים לרעה. אין מדובר "רק" באווירה ציבורית לא נעימה, ולא "רק" בהצטברות של מרירות וקנאה בין אנשים, אלא יש כאן סכנה של אטימות תבונית ורגשית. אדם המלא בעצמו אינו פתוח לעצות חיצוניות ובוודאי לא לקליטת רעיונות מופשטים מאתגרים. לתחושתו הכול כבר מצוי אצלו ואין עליו אלא רק לחטט עוד ועוד בתודעתו שלו כדי לאתר את המהלכים הבאים. אדם במצב הזה גם מתקשה לקבל עצות מאחרים בגלל יחס מזלזל כלפיהם, וממילא עלול לבחור כיועצים וכמלווים אנשים המעריצים את יכולותיו.
כאשר הענווה דחויה, גם הסיכוי להידברות בין אנשים פוחת. מפתה מאוד לחוש תמיד בצדקתנו העצמית ולהירתע מהודאה בצדקתו של מי שחולק עלינו, לפחות בחלקה. אולם כשמדובר באנשים בעלי סמכות ומעמד, הסכנה כבר אינה רק אישית או משפחתית, אלא כללית ואפילו לאומית. חברה עסקית המנוהלת ברגשות יוהרה מסוכנת לעצמה ולעובדיה. מפלגה או מדינה המנוהלות ללא ענווה כגורם מוביל מצויות בסכנה ממשית, שכן הפתיחות לאיתור טעויות ושינויים פוחתת במידה ניכרת.
אין זה מקרה שבמחוזותינו הציבוריים המילים "סליחה, טעיתי" הפכו לנדירות. כאשר מנהיגים מובילים מתראיינים ומוצגת בפניהם התנהגות מאוד לא הולמת שלהם, או התבטאות קלוקלת שיצאה מפיהם, רק באופן נדיר אנו זוכים לשמוע התנצלות מלאה וגורפת.
פרופ' מירון ח. איזקסוןצילום: דינה גונהכמה התקשה ראש הממשלה להגיע לתושבי הדרום ולבקש מחילה וסליחה, ללא כל הקשר משפטי או פוליטי. כך גם למשל אהוד ברק, אשר לפני שנים פרסם דעה נחרצת על הסתלקותו הצפויה ממש בקרוב של נשיא סוריה (מה שלקח בפועל עוד שנים רבות), ולאחרונה עלו פרסומים חדשים על יחסיו הקרובים עם העבריין המנוח ג'פרי אפשטיין. מה היה נכון יותר מלהביע מיד צער וחרטה? שתי הדוגמאות האלה הן של אנשים מוכשרים ובעלי זכויות, שניהם היו יכולים לתרום הרבה יותר לעולם הציבורי שלנו אם היו מפתחים בקרבם את מידת הענווה.
- המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
