הם שרדו את מלחמת העולם השנייה, חיו תחת אימה, רעב ופחד, איבדו רבים מבני משפחתם ובצל הטראומה הבלתי נתפסת של השואה עלו למדינת ישראל. פה, הם נטעו את העץ המשפחתי שלהם, עבדו והתפרנסו, בתקווה שיוכלו לחיות חיים של שלווה ורווחה לעת זקנה. אבל עבור רבים מדי מהם המציאות היא אחרת.
עשרות אלפי ניצולי שואה חיים בישראל סביב קו העוני. אחרים קורסים תחת הבירוקרטיה ולא מקבלים את מה שמגיע להם. חלקם מתמודדים עם בדידות ועם חוסר, שרק החמירו בחודשי המלחמה האחרונים.
4 צפייה בגלריה
yk13906406
yk13906406
אסתר גנדלין
(צילום: מוטי קמחי)
"אני חושבת שצריכים לסייע יותר לניצולי שואה ולציבור המבוגר", אומרת ניצולת השואה אסתר גנדלין (83). "אלו השנים האחרונות שלנו והייתי רוצה לחיות אותם בצורה יותר מכובדת. אנחנו רגילים לחיות בקושי, ואם היינו מקבלים יותר עזרה היינו אסירי תודה".
היא נולדה בצל מלחמת העולם השנייה בעיירה פריצי בבלארוס, ממנה נאלצה משפחתה לברוח בעקבות הפצצות הנאצים. "לא לקחנו איתנו כלום, רק מסמכים", היא משחזרת. הבניין שבו גרה אסתר עם בעלה מיועד לפינוי בינוי כבר 13 שנה. "הבית במצב מאוד לא טוב", היא מספרת. "הבניין ישן, הביוב מתקלקל, הדירה עצמה לא עברה שום שיפוץ במשך שנים. להתמודדויות שאסתר מתארת נוספה בחצי השנה האחרונה מלחמת חרבות ברזל. "אני מיואשת מהמצב, ובמיוחד ממה שקרה אחרי 7.10", היא מתארת. "הקושי והתסכול מהמצב שאנחנו עוד פעם עוברים אנטישמיות, המצב הזה מאוד מקשה עליי. זה משפיע על הבריאות הפיזית וגם הנפשית שלי".
בשנים האחרונות נעשו כמה צעדים במטרה לשפר את המענקים והתנאים עבור ניצולי השואה, אבל הם רחוקים מלהספיק לצרכים בשטח. רבים מהניצולים מקבלים מענק חד-שנתי בלבד, והם נאלצים להתקיים מקצבת הזקנה שלא שונתה מזה שני עשורים, כשיוקר המחיה לעומת זאת ממשיך להרקיע שחקים.
4 צפייה בגלריה
yk13906403
yk13906403
ורה טומנוב
(צילום: קובי קואנקס)
עבור ניצולת השואה ורה טומנוב (93) הקושי המרכזי הוא ההתניידות מחוץ לבית. "יש לי קשיים בראייה", היא מתארת. "בעין אחת אני לא רואה ב-70 אחוז, השנייה 50 אחוז. למרות מצבה, ורה אינה זכאית למטפלת סיעודית. "יש לי בן מקסים והוא ואשתו עוזרים כמה שהם יכולים, אני מאוד מעריכה את זה, אבל הם לא יכולים להיות איתי בכל הזמן שאני צריכה. הייתה תקופה ששילמתי למטפלת מכיסי הפרטי, אבל זה קשה לי כלכלית. רוב היום אני שוכבת בבית, אם אני יוצאת זה רק לרופאים ולקנות תרופות".
לקראת יום השואה שיצוין בשבוע הבא מפרסמת הבוקר הקרן לרווחת ניצולי השואה את סקר הצרכים של ניצולי השואה לשנת 2024. על פי נתוני הקרן 36% מניצולי השואה זקוקים לסיוע ברכישת מצרכי מזון לבית, מעבר לסיוע שהם מקבלים כיום. 27% נאלצו לוותר על מזון, עקב קושי כלכלי או עקב בעיות ניידות. למחצית (51%) מניצולי השואה קשה לכסות את ההוצאות החודשיות של משק הבית.
24.3% נאלצו לוותר על בדיקות או טיפולים רפואיים, 20.1% נאלצו לוותר על עזרים רפואיים או אמצעי נגישות, 7.6% נאלצו לוותר על תרופות. ל-12% אין נגישות לכל החדרים בביתם.
35.8% מניצולי השואה גרים לבד לגמרי. 50% רוצים לצאת יותר מהבית ולא מסוגלים. 41% ציינו כי הם מרגישים בודדים במידה מסוימת או במידה רבה.
61% מניצולי השואה ציינו כי הם חווים ירידה באיכות החיים בעקבות המלחמה, אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא מבחינה נפשית. קרוב לחמישית (18%) לא מתמגנים כלל, הסיבה העיקרית לכך (46%) היא כי אין מרחב מוגן בסביבתם ולאחר מכן (30%) בגלל בעיית נגישות שהם חווים.
״נתוני הסקר מלמדים אותנו רבות על מצבם של ניצולי השואה, מדובר בנתונים מדאיגים”, אומרת לימור לבנת, יו״ר הקרן לרווחת נפגעי השואה בהתנדבות: ניצולי השואה הם דור הולך ונעלם. הם, שעברו את הנורא מכל. המחויבות שלנו כחברה ישראלית, היא לוודא שההווה והעתיד שלהם יהיו טובים יותר”. לדבריה כ-30,000 מניצולי השואה חיים מהשלמת הכנסה ולכן מוגדרים כחיים בעוני.
״בשיחות הטלפון שקיימנו עם ניצולים מאז תחילת המלחמה עלו מקרים רבים של התעוררות פוסט-טראומה", מסכמת אתי פרחי, מנכ”לית הקרן לרווחת נפגעי השואה. "עבור חלקם זוועות 7 באוקטובר, החזירו אותם לטראומת השואה. במקביל ולהבדיל, נתקלנו בחוסן אדיר אצל חלק מניצולי שואה. אסור להתייחס לניצולי השואה רק בהקשר של רעב ועוני. עם זאת, סקר הצרכים מוכיח כי מנעד הצרכים להם זקוקים ניצולי ופליטי השואה הוא רחב ומגוון וכולל סיוע בתחומים שונים. על כולנו – להתגייס לפני שיהיה מאוחר”.
4 צפייה בגלריה
yk13906407
yk13906407
משה ומרים
( צילום: מוטי קמחי)
עבור ניצול השואה משה ואשתו מרים הקושי העיקרי הוא הבירוקרטיה. "אשתי מרים היא הגב שלי", אומר משה, "אנחנו נשואים 24 שנה, ובמשך שנים היא טיפלה בי, אבל היא עברה ניתוח, ועכשיו גם לה יש בעיות בריאותיות. אני על כסא גלגלים ואנחנו צריכים מטפלת שתגור איתנו לפני שאשתי עברה את הניתוח היא עשתה הכל”.
במשך 16 שנה הייתה מרים (70) מוגדרת כמטפלת של זאב. "צריך לפתור הרבה ענייני בירוקרטיה כדי לשנות את זה", היא מסבירה. אני מרגישה כאילו זרקו אותי לים. עבדתי 25 שנה, שילמתי הכל ובסוף לא מגיע לי כלום”.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.24