אינו דומה תשעה באב של שנה לחברתה. כל שנה מביאה עימה את האתגרים שלה ואת התקוות שלה לבנייה מתוך החורבן.
כבכל שנה, יגיעו בתשעה באב רבבות אל הכותל המערבי לבכות על החורבן. על חורבנן של קהילות שלמות בגלות, על חורבנן של קהילות אחינו ואחיותינו מהנגב המערבי ועל אהובינו הנתונים בצרה ובשביה.
מאז אותו יום שמיני עצרת תשפ"ד, מוצאים אנו עצמנו חוזרים שוב ושוב אל המילים הקדומות, ומבקשים למצוא בהן לא רק הד לצערנו, אלא גם נקודות של אור באפלה.
מגילת איכה, שנכתבה אחרי החורבן, נושאת בתוכה כאב וצער עמוק, געגוע ותקווה. אנו שבים גם השנה אל המילים האלה.
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א', א') - המילה הפותחת את המגילה זועקת את כאב גולי ירושלים כמו גם את כאבנו שלנו – איך זה קרה? כיצד עיר "רבתי עם", כיצד קיבוצים ויישובים, נותרו בדד מיושביהם? איך יערות מלאי חיים, טבע ושמחה הפכו למקומות חורבן ומוות? איך בתים גדושי זיכרונות נותרו שוממים? הבדידות אינה רק העזיבה הגאוגרפית אלא התחושה הקשה של בדידות בעולם שנדמה אדיש לכאבנו.
אך עצם השאלה, "איכה", נושאת בתוכה גם נחמה. היא מזמינה אותנו להתקומם כנגד המציאות הבלתי נתפסת, ולהתחיל לבנות גשרים חזרה אל העתיד.
"כל עמה נאנחים, מבקשים לחם" (איכה א', י"א) זו אנחה של חיפוש אחר מזון גשמי ורוחני בעולם שנעשה מורכב מלהכיל. אך אנו למדנו שכל אנחה כומסת בתוכה תפילה לחיים, לאמונה שגם אם הלחם מר וקשה היום, מחר יהיה מתוק יותר. הנשימה הזו, האמונה הזו – היא מקור כוחנו ותעצומות נפשנו.
"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה', כ"א) במילים האחרונות של המגילה מתגלה סוד חוסנו של העם היהודי – עם שיודע לחזור אל עצמו ואל מהותו גם כשנדמה שהכל אבוד. אנו פונים כלפי מעלה בתחינה לכוחות ולעזרה, אך מפנים את אותה התביעה גם אלינו, לשוב ולחדש "ימינו כקדם". המגילה מסתיימת בהבטחה שאנו נותנים לעצמנו: להמשיך להיות העם שתמיד היינו – גם במקומות הכי קשים, גם בזמנים הכי חשוכים.
האמת שמציעה לנו מגילת איכה היא פשוטה ועמוקה: אנו לא לבד בכאבנו, איננו הראשונים להתמודד עם אבדן, ולא האחרונים שיקומו מהחורבות.
יהי רצון שבזכות התפילות ובזכות אהבת החינם נזכה להשיב את אחינו החטופים הביתה בשלום, לחזרתם של חיילי צה"ל בשלמות, ולראות את בית המקדש נבנה במהרה בימינו. אמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
