הלן וייזר, בת ה-76, הגיעה אתמול בבוקר (יום ד') מלווה באמה בת ה-96, שרלוט רות, למשרד הפנים בתל-אביב כשאת פניהן קיבלו שלטים מכל עבר שעליהם כתוב בכחול-לבן: Welcome Home Charlotte או בעברית: "ברוכה הבאה הביתה, שרלוט". בעשור העשירי לחייה, החליטה שרלוט להעתיק את חייה מקליבלנד שבארה"ב לנתניה בישראל. "כל הנכדים שלי עשו עלייה ואמרתי להם שהם לקחו לי את הילדים, שהם מאור עיניי", שיתפה העולה הטרייה בחיוך.
הרעיון ניצת במוחה הקודח של שרלוט לפני כחצי שנה, כשהגיעה לארץ לבקר את בתה שמתגוררת בנתניה, ונכדיה, ניניה וחימשיה (ילדי הנינים); שגרים ברעננה. "אמרתי שאני רוצה את הקטנים עד שאני אמות וזו נסיעה קשה ככל שמתגברים", תיארה. "אז לאחת הנכדות היה רעיון והיא התחילה להעביר אותי את תהליך העלייה והשיא היה אתמול, כשהגעתי לקבל את תעודת הזהות כשכל הנכדים והנינים שלי לצידי. זה היה מדהים ומרגש מאוד".
הלן, היחידה מבין ארבעת ילדיה של שרלוט שעשתה עלייה בשנות ה-90, גם הייתה נרגשת. "היו שם עוד 20 אנשים שקיבלו תעודת זהות, אבל איך שנכנסנו למשרד הפנים הבנו שהאירוע של אמא יהיה מיוחד", שיתפה הבת הגאה. "כל הנכדים והנינים אמרו איזה יופי שאחרי השיחות עם סבתא על לעלות ארצה, היא סוף כל סוף עשתה זאת".
שרלוט, יחד עם בעלה חיים ז"ל, שנפטר ב-1999, הביאה לעולם ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו-26 נינים שילדו כבר 11 חימשים, שרובם חיים כיום בישראל. "הפעם הראשונה שבה ביקרתי בישראל הייתה ב-1988, אבל חיי היו בארצות-הברית", אמרה שרלוט. "שנים קיפצתי בין ארה"ב לישראל, לאחר שאחת הבנות שלי עלתה ארצה, אבל כאשר כל הנכדים שלי כבר עלו הבנתי שבכדי לראות את המשפחה עליי להיות פה".
שרלוט נולדה בשם אילנקה (ליה) שוורץ בצ’כוסלובקיה. ב-1932, כשמלאו לה 14, הועברה עם משפחתה לגטו. שם החלה מסכת ייסורים שהלכה והחמירה ככל שחלפו הימים. אחד הרגעים שנצרבו על לוח ליבה בכאב הוא רגע הגעתה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בעודה יורדת מהרכבת, אוחזת ביד אחיה הקטן, חייליו של ד"ר מנגלה תלשו אותו ממנה, ושלחו אותו יחד עם אמה ואחיותיה למותם. כישורי התפירה יוצאי הדופן של שרלוט הפרידו בינה לבין משפחתה שניספתה כמעט בשלמותה. אחרי שצלחה את הכפור שכמעט הכניע אותה בצעדת המוות, שבה שרלוט לכפר ילדותה וגילתה שאיש ממשפחתה לא שרד. אביה ששרד אף הוא את התופת, הגיע זמן קצר לפניה לכפר, אך סבר שאיש ממשפחתו לא נותר בחיים ושם קץ לחייו.
בגיל 17 הגיעה למחנה העקורים ווסרברג בגרמניה, שם הכירה את בעלה, חיים רות. חיים הגיע למחנה העקורים מפולין, לאחר שנלחם בנאצים ביערות כפרטיזן אמיץ לב. מגרמניה הם בחרו להגר ולהקים משפחה בארצות-הברית. שרלוט סיפרה כאשר אחד מבני המשפחה שעדיין גרים בארה"ב או אחד מחבריה שואל אותה מדוע היא עולה לארץ מוכת מלחמה היא עונה בצחוק. "אם הנאצים לא הרגו אותי, המחבלים האלו לא יהרגו אותי", קבעה עם חיוך גדול. "אני לא מפחדת לחיות פה. עברתי מלחמה אחת בחיי אז מה זו עוד אחת".
מי שעזרו לשרלוט לעשות את העלייה היו ארגון "נפש בנפש" ורשות האוכלוסין וההגירה ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA.
הרב יהושע פס, מייסד-שותף ומנכ"ל נפש בנפש: "הסיפור של שרלוט הוא עדות חיה לכך שגם מתוך החושך הגדול ביותר אפשר להצמיח אור. עלייתה למדינת ישראל היא סמל לתקומה, לגבורה ולניצחון הרוח היהודית. דווקא בסמוך ליום המשפחה, מרגש לראות אותה מתאזרחת באופן רשמי, מוקפת במשפחתה המורחבת בת חמש דורות שחוגגת את ציון דרך זה. מדובר באירוע גדול יותר מ'עלייה', זהו ניצחון אמיתי של חיים, של בנייה מחדש ושל תקווה".
שרלוט רות: "לפני חצי שנה עלה לאחת הנכדות שלי הרעיון שאעלה ארצה. היא התחילה להעביר אותי את תהליך העלייה והשיא היה אתמול, כשהגעתי לקבל את תעודת הזהות כשכל הנכדים והנינים שלי לצידי. זה היה מדהים ומרגש מאוד"
