בין פעם לשלוש פעמים ביום עזבו עובדי מצות אביב את פס היצור, עצרו את המכונות ונכנסו למרחבים המוגנים בעת אזעקות. אבל את מנהלי המפעל זה לא עוצר מלייצר חבילות שיגיעו ליהודים ברחבי הארץ ובעולם לקראת חג החירות.
אפיית מצות במצות אביב
(צילום: שילה פריד)
"אין פסח אחד דומה לשני", אומר נעם וולף, הממשיך את ניהול המפעל כבר דור חמישי, יחד עם אחיו דוד ובנו רועי, שממשיך את המסורת כבר לדור השישי. "כל פסח זה אירועים אחרים. כך לדוגמה הפסח הזה, עבודה תחת מלחמה ותחת טילים, ששלוש פעמים ביום עובדים הולכים למקלט. עבדנו פה במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת המפרץ, גם בקורונה עם מסכות וקפסולות, עוד ממלחמת השחרור, ימי המנדט הבריטי, יש פה היסטוריה", הוא אומר.
"במחסן הקמח שלנו", אומר רועי בידענות. "היה פעם מחסן הנשק העיקרי של ההגנה. את תותח הדוידקה דוד ליבוביץ' ייצר ממש פה, איפה שהיום הקמח. יש פה היסטוריה של מצות והיסטוריה בכלל".
יותר מעסק משפחתי
המפעל, שבשבועות האחרונים עבד בשיא הפעילות, החל את הכנת המצות מיום אחרי שמחת תורה, במשך החורף, ובימים אלה בין הוצאת המשלוחים הגדולים רועי הסמנכ"ל כבר מזמין את הרכיבים להכנת המצות לפסח הבא.
בין לבין המפעל מייצר גם במשך השנה עוגיות, קרקים, מוצרי בריאות ועוד. בשביל משפחת וולף מצות אביב הוא הרבה יותר מעסק משפחתי. "מעבר לעסק עצמו, יש כאן גם תחושת שליחות והמשכיות. לא לכל אחד יש את הזכות לומר שהוא חלק ממסורת של שישה דורות, ואצלנו זה מקור לגאווה גדולה. במשפחה שלנו אין באמת מושג של פנסיה – סבתא שלי, למשל, עבדה עד גיל 93 והפסיקה להגיע למפעל רק בשנה האחרונה לחייה. זה כבר הרבה מעבר לעסק; זו מחויבות עמוקה, משפחתית ואישית, שמחברת בין דורות וממשיכה להתקיים גם היום", אומר רועי.
הוא מספר על הקמת המפעלים הראשונים - תחילה בבני ברק ובהמשך בפתח תקווה: "כשהמפעל בבני ברק הוקם, האזור כולו היה שומם: דרך ז’בוטינסקי הייתה אז דרך עפר, ומסביב היו מעברות וכרמי שקדים. המפעל התחיל לפעול כאן כבר ב-1947, עם רישיון עוד מימי הנציב הבריטי, ובמשך שנים ייצרנו בעיקר מצות וקמח מצה - עסק פשוט יחסית, עם מעט מוצרים וניהול ישיר", הוא מצביע על השטח שסביב המפעל, היום מרכז בני ברק, ש"היה מאוכלס במעברות בעיקר".
גם מוצרים ללא גלוטן
נקודת מפנה משמעותית בתעשיית המצות הייתה עם המעבר מעבודת יד לייצור במכונות. אותן מכונות היו פחות טכנולוגיות מהיום, ועדיין נוצר ויכוח. "בהתחלה כל המצות יוצרו בעבודת יד, אך ככל שהאוכלוסייה בארץ הלכה וגדלה, נוצר קושי אמיתי לספק את הביקוש באמצעים המסורתיים", מספר רועי. "בשלב הזה ניתן היתר של הרב קוק להשתמש במכונות לייצור מצות, מה שאיפשר להגדיל משמעותית את היקף הייצור ולהתאים אותו לצרכים של היישוב המתפתח".
בעבר, גם בשל מגבלות המסחר הבינלאומי, כמעט כל קהילה יהודית בעולם הקימה לעצמה מפעל מצות מקומי, משום שלא הייתה דרך פשוטה לייבא. כיום, לעומת זאת, רוב המפעלים הקטנים והמשפחתיים בעולם הולכים ונסגרים, ורוב ייצור המצות העולמי מתרכז בישראל.
"עם השנים הדברים השתנו לחלוטין", הוא מוסיף. "היום אי אפשר להתפרנס רק ממצות, ולכן הרחבנו את הפעילות למוצרים נוספים – ללא סוכר, ללא גלוטן, מוצרים קיטוגניים תחת מותג 'קיטו שף', וגם קרקרים אורגניים. בעונת המצות יש עבודה אינטנסיבית מאוד ולעיתים משמרות עד שעות הלילה המאוחרות. במקביל, אנחנו מייצאים ליותר מ-30 מדינות – כמעט לכל מקום שבו יש קהילה יהודית".
רועי מספר כי למרות שרוב הייצור העולמי מתרכז כיום בישראל, במדינות כמו ארצות הברית, צרפת והולנד עוד נותרו מפעלים בודדים. "מעניין שגם בחו״ל המצות הפכו לעיתים למוצר שנצרך כל השנה, אפילו יותר מאשר בישראל. אני עצמי הצטרפתי לעסק ב-2004, אחרי שהגעתי מתחום אחר לגמרי. באותה שנה רכשנו מפעל עוגיות ישן, מה שאפשר לנו להרחיב את הפעילות ולפעול לאורך כל השנה - לא רק סביב פסח".
למרות השינויים, העסק נשאר משפחתי מאוד. "אני עובד עם אבא שלי יום-יום, והוא, למרות גילו, עדיין מגיע ועובד עד הצהריים. יש בזה הרבה יתרונות – תמיד יש מי שיגבה אותך, אנחנו משלימים אחד את השני, ויש תחושת שותפות אמיתית שמאפשרת לתקתק את העבודה בצורה יעילה".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.03.26
