עצרת הפתיחה הממלכתית לציון אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוקלטה מראש ב"יד ושם" ותשודר ביום שני הקרוב בשעה 20:00. ההחלטה לצלם את הטקס התקבלה ביום שלישי בהתאם להנחיות פיקוד העורף, ולמרות הפסקת האש הצפויה, בשלב זה לא צפוי כי האירוע יחזור למתכונת רגילה.
9 צפייה בגלריה
עצרת הפתיחה הממלכתית לציון ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם בשנה שעברה
(צילום: רפי קוץ)
העצרת הממלכתית תעסוק השנה בנושא "המשפחה היהודית בשואה". יו"ר מועצת "יד ושם", שורד השואה הרב ישראל מאיר לאו, ידליק את אבוקת הזיכרון; רוני דלומי והראל סקעת יופיעו בקטעי שירה; הדס ירון בקטעי משחק; מנחה את האירוע: מירי מיכאלי.
במהלך העצרת משיאים משואות שישה שורדי שואה, ומוקרנים סרטונים המספרים את סיפוריהם:
הראשון הוא סעדיה בהט (98), יליד ליטא. לאחר פלישת הגרמנים למדינה ב-1941 גורשה משפחתו לגטו וילנה. באחת האקציות נרצח האב. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים שיעברו למחנות באסטוניה. סעדיה התנדב ונפרד מאמו, שנרצחה כעבור זמן. באסטוניה הוא עבר בין שישה מחנות ועבד בעבודות כפייה של כריתת עצים וסלילת פסי רכבת – בביצות, ברעב ובקור מקפיא. הוא היה מגלף מקלות הליכה לגרמנים וזכה תמורתם ללחם. רבים מאנשי המחנות נרצחו, אולם סעדיה שרד.
בשלב כלשהו הועבר בהט באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הוכנס לצריף הילדים. כל הילדים, למעט שבעה – בהם סעדיה, נשלחו להשמדה. בהט נלקח למספנת צוללות ועבד שם כרתך, בתנאי מחנק. כשהתקרב הצבא הסובייטי ממזרח הוצעדו העובדים בצעדת מוות מערבה. במהלך הצעדה חלה בהט בטיפוס, אחד הצועדים דיווח על כך לנאצים, אך במקום לירות בו, הם הותירו אותו בצריפון מבודד. ארבעה ימים לאחר מכן נפרצה דלת הצריף ופנימה נכנס חייל סובייטי.
בפברואר 1946 הגיע בהט לארץ ישראל עם עליית הנוער והתגייס להגנה. הוא התנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב. לאחר הקמת המדינה הוא למד הנדסת מכונות בטכניון, עבד 37 שנים ברפאל וזכה בפרס ביטחון ישראל. לאחר פרישתו החל בקריירה של פַּסָל אמן. לסעדיה ולרעייתו דית נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.
מיכאל סידקו (90) נולד באוקראינה לאב נוצרי ואם יהודייה. לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת כדי להתפנות למזרח. לפתע נזכר האח גרישה ששכח לפתוח את כלוב היונים שלו ורץ הביתה לשחררן. האם ושאר הילדים ירדו מהרכבת בעקבותיו והיא נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר, לא ידע שהמשפחה ירדה ונסע עם הרכבת. המשפחה שבה לביתה, שכבר נבזז על ידי השכנים.
בספטמבר 1941 נלקחו בני המשפחה לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם שהיה בן חצי שנה, והיו עדים לרציחתם. גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש אחר מחסה. הם התחבאו במרתף הבניין שבו גרו ביחד עם סופיה קריבורוט-בקלנובה ובתה גלינה, מקומיות לא יהודיות. בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקור הציגה סופיה את מיכאל וגרישה כבניה. ב-2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב לבית ומצא את בניו.
מיכאל שירת בצבא האדום, עבד בתור מהנדס, ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000. למיכאל ולאשתו ולנטינה ז"ל יש בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.
מרים (דייזי) בר לב (90) נולדה בתל-אביב, אך משפחתה עברה להולנד בשל עבודת אביה. לאחר כיבוש המדינה על ידי הנאצים גורשה המשפחה למחנה וסטרבורק. אחרי חצי שנה הם נשלחו לברגן-בלזן ודייזי ואמה הופרדו מהאב. השתיים עמדו שעות רבות במסדרים, בקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים רבים התמוטטו לנגד עיניהן. האב, שחפר תעלות ביוב, חלה ומת.
אחרי שנתיים הוצאו דייזי ואמה מברגן-בלזן, הוצעדו דרך יער ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים. באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום.
דייזי ואמה עלו לארץ ב-1946. דייזי השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. היא למדה סיעוד ובצבא הייתה מדריכה ומ"כית. אחר כך עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות. למרים ולבעלה צבי ז"ל יש שלושה בנים ושבעה נכדים.
משה הררי (92) נולד בכפר בפולין. בסוף 1941 הועברה משפחהתו לגטו מורדי. אביו נהג להסתנן מחוץ לגטו, לעבוד אצל איכרים ולהביא אוכל למשפחתו. באוגוסט 1942 הובאו היהודים לכיכר השוק לקראת גירושם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם הסתתרו במגוון מקומות, וכעבור כחצי שנה הגיעו אל איכר פולני שהסתיר אותם תמורת תשלום. באביב 1944 שיחרר הצבא האדום את האזור והמשפחה שבה לביתה. הם סבלו מאנטישמיות, אביו נעלם וכנראה נרצח, ולאחר מכן פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ, מהם נפצעה האם אנושות. ב-1947 הגיעו משה, אמו ואחותו לארץ ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית עשרות שנים. לו ולאשתו זהבה ז"ל יש שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.
אילנה-לינה פלח (89) נולדה בבנגזי שבלוב. בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי. השלטון האיטלקי עצר בעלי נתינות בריטית, ואביה נאלץ לברוח למצרים. ב-1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה למחנה הריכוז ג'אדו. אחותה של אילנה, יולנדה, מתה בדרך הקשה. הם גרו במחנה בצריף שורץ כינים ופשפשים. המזון היה מועט, מעופש ונגוע בתולעים, ורבים מתו מרעב וממחלות. אילנה הייתה מטפסת על הגדר, נותנת צמיד או טבעת לבדואים שהיו מגיעים לשם ומקבלת תמורתם מזון. באחד הימים ראה אותה חייל גרמני ושבר את רגלה בבעיטה. במחנה פרצה מגפת טיפוס, ממנה מתה אחותה, אלגרה.
בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי והתאחדה שם עם האב. עד מהרה פרצו שם פרעות, המשפחה ברחה באישון לילה לטריפולי, וב-1949 עלתה לישראל. מגיל צעיר סייעה אילנה בפרנסת המשפחה ולימים פתחה מספרה. היא אשת עדות שמספרת לקהלים רבים על שואת יהודי לוב.
לאילנה ולקלמנט ז"ל חמישה ילדים, 11 נכדים ו-12 נינים.
אביגדור נוימן (95) נולד בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה, שנמצאת כיום באוקראינה. בשנת 1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ואביו סייע בזיוף תעודות אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות. במארס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה וגירשו את המשפחה מביתה. הם הועברו לגטו, ומשם נשלחו למחנה בירקנאו. הם הופרדו, ולמחרת נאמר לו שאמו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואחיו נספו במחנות אחרים. אביגדור עבד וסבל מרעב ומאלימות. הוא שובץ ביחידת האשפה ואכל שאריות שמצא בפחים. באחד הימים גילה את אחותו הגדולה מעבר לגדר.
בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה גונסקירכן, ושם שוחרר בידי צבא ארצות-הברית. הוא שב לביתו, פגש שם את אחותו הגדולה, והם עשו את דרכם לארץ באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", אך היא נעצרה על ידי הבריטים והם נכלאו בקפריסין. משם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד למלחמת יום כיפור, שבה נפצע. לאביגדור ולרבקה יש בן ובת, שבעה נכדים, 45 נינים וחימש.
שתי דמויות נוספות בטקס, מעבר למדליקי המשואות: נושאת דבר השורדים בעצרת היא חביבה בורסט (96), שנולדה בפולין בשם לובה-חיה הוכלרר. עם פלישת הנאצים, אמה ושלוש אחיה עברו למסתור, אך עקבותיהם נעלמו. חביבה התחבאה עם אביה בבור ביער עד שהוא הצטרף לפרטיזנים והשאיר אותה אצל נוצרים, שלקחו אותה תמורת תשלום. היא התחבאה מאחורי ארון שהוצמד לפינת החדר ועשתה את צרכיה במעיל. לימים נרצח אביה, הכסף ששילם לנוצרים עבור המסתור אזל, חביבה שוטטה לבדה ביערות והתגנבה לכפרים לחפש אוכל. אדם שפגשה בדרך עצר ותיחקר אותה, ולבסוף נאלצה להודות שהיא יהודייה. היא סברה שיסגיר אותה לנאצים, אך הוא הביא אותה לביתו, שם חיה עם משפחתו וטיפלה במשק הבית.
היא עלתה לארץ ב-1947, התגייסה לנח"ל והייתה ממקימי קיבוץ צאלים. לחביבה ולאריה ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-15 נינים.
את תפילת "אל מלא רחמים" יישא מנחם נאמן (88). הוא נולד ברומניה, ובסוף 1941 גורשה משפחתו מביתה ונשלחה לגטו שרגורוד. בגטו שררו רעב, קור ומגפת טיפוס ורבים מתושביו מתו.
באביב 1944 שוחררו מנחם ומשפחתו בידי הצבא האדום ושבו לביתם. מנחם היה שר באירועים כדי לסייע בפרנסתם. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל. מנחם למד משפטים והיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מרצה לדיני משפחה באוניברסיטת חיפה ויו"ר הוועדה הממנה (האסיפה הכללית) של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה.
למנחם ולציפורה ארבעה ילדים, 22 נכדים ו-45 נינים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.26
