הם עדיין עסוקים בשיקום העצמי, אך לאנשי העוטף שעדיין מפונים חשוב להתכנס גם סביב זיכרון השואה: קהילות ניר עוז וכפר עזה יציינו השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה במפגשי "זיכרון בסלון". קהילת ניר עוז, שרוב חבריה עדיין מפונים בכרמי גת, תארח את שורדת השואה חנה גפרית. קהילת כפר עזה, שרובה שוהה ברוחמה, תיפגש שם עם שורדת השואה רמה רייס.
"האמת שהמחשבה לעשות איתם 'זיכרון בסלון' הייתה לי קשה", מודה רייס, "חשבתי לעצמי: 'הם עברו דברים כל כך קשים - אז מה הם צריכים לשמוע עוד?'. אבל חשוב לי לספר להם שהייתי בתחתית, נלחמתי, שרדתי, עליתי לארץ ישראל והקמתי משפחה נהדרת, כך שיש תקווה לצאת גם מתקופה קשה מאוד מאוד. אני מקווה שזה יעורר אצלם השראה ותקווה שאפשר לקום מתוך הדבר הנורא שקרה להם".
זיכרונה הראשון מהמלחמה הוא העקירה מהבית שבו נולדה, כשמשתפי פעולה אוקראינים אילצו את משפחתה לעבור אל הגטו. לאחר חודשים ספורים, לקחו אותה הוריה לשיחה. "הם אמרו לי שאלה זמנים רעים ואני צריכה להיות ילדה טובה כי הולכים להעביר אותי לאנשים אחרים", היא מספרת. באותו לילה לקחה אותה אמה אל חומת הגטו. בצד השני המתינו בני הזוג קניז'בסקי, רופא פולני מקומי ואשתו. הוריה של רמה נתנו להם את כל הרכוש שנותר בידיהם כדי להציל את בתם. יחסם אליה היה מנוכר. "הבנתי שאני צריכה להיות טובה ושקטה", היא מספרת, "חיכיתי שאמא תבוא לקחת אותי".
הגברת קניז'בסקי הייתה מביאה מדי פעם חבילת אוכל למפעל מחוץ לגטו שבו עבדו הוריה של רמה. הילדה הפצירה בה שתיקח גם אותה, עד שלבסוף הסכימה. "כשהגענו, אמרתי להם שאני לא חוזרת למשפחת קניז'בסקי. אבא הושיב אותי על ברכיו ואמר: 'אם את רוצה שכולנו נחיה, את חייבת לחזור לדודה'. אמא לא אמרה דבר, רק בכתה וחיבקה אותי". זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה ואמה, ברטה ומוניו קרמניצר. היא הייתה אז בת ארבע.
מאוחר יותר הצטרפה אליה קרובת משפחתה יהודייה של בני הזוג קניז'בסקי, לושה הירט, שהייתה מבוגרת ממנה בתשע שנים ולקחה עליה חסות. הן נשארו בבית שנתיים, עד שמחבואן נודע לשלטונות. לאחר מכן מצאו מחסה בביתו של קשיש פולני, שלא ידע את זהותן האמיתית. לאחר שחרור לבוב, ביולי 1944, התגלגלו רמה ולושה בין מחנות העקורים בצ'כיה, אוסטריה, גרמניה ואיטליה, עד שעלו לישראל ב-1948. "מפגשי הסלון חשובים כי צריך שהצעירים ישמעו מאיפה באנו, באיזה כוחות הוקמה המדינה וכמה חשוב שהם יישארו כאן וישמרו עליה, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב", היא אומרת.
"אני מתרגשת לקראת הפגישה", מספרת חנה גפרית, "המטרה שלי כשורדת שואה, למעשה 'מנצחת שואה', היא לספר מניסיון חיי ובצניעות לתת נקודות אור. יהיה שיקום, והשמש תמשיך לזרוח". גפרית נולדה ב-1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. לאחר פלישת הגרמנים היא הועברה למשפחה פולנית אומנת, אך לאחר כמה ימים רצתה לחזור להוריה, אשר הסתתרו בבור תפוחי אדמה. בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה למחנה ההשמדה טרבלינקה. שכנה של המשפחה הצליחה לסייע לחנה ואמה להשיג תעודות מזויפות. אביה נאלץ להיפרד מהן, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. השתיים הסתתרו בדירה בוורשה עד סוף המלחמה, וב-1949 עלתה חנה ארצה.
פולי עמיקם, חברת קיבוץ כפר עזה, בת למשפחה שנספתה בשואה ומי שבנה, נדב, נהרג כשנלחם על הגנת הקיבוץ ב-7 באוקטובר, אומרת כי "'זיכרון בסלון' זאת מסורת של שנים אצלנו. מלבד אותה שנה נוראית שאחרי 7 באוקטובר – הקפדנו תמיד לקיים מפגשים. גם בשנה שעברה היה מפגש. צריך להמשיך ולדבר על תקופת השואה בלי שום קשר למה שקרה לנו. כמובן שמבחינתי האישית ומבחינת הקהילה זה מאוד קשה, אבל יש היענות מאוד גדולה של אנשים אצלנו".
האם יש קווי דמיון בין מה שקרה אז ועכשיו? "יש דברים די די דומים ואחרים שונים מאוד", אומרת עמיקם, "התקופה שונה והכל שונה. במהלך המפגשים אני כן חוזרת אחורה וחושבת על מה שעברתי, הזמן הקשה בממ"ד, התחושות – אבל אלה סדרי גודל אחרים לגמרי כמובן. יומיים שלא אכלנו ושתינו זה קטן לעומת מה שהם עברו בשואה. אבל מפגש כזה כן מחזיר אותך ל-7 באוקטובר באיזשהו מקום". קרין זינגר, מנכ"לית "זיכרון בסלון": "השנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקיים כשישראל עדיין מתמודדת עם מציאות ביטחונית מורכבת. דווקא בתוך התקופה הזו, חשוב יותר מתמיד להנכיח את זיכרון השואה. לא מדובר רק על עדות העבר, אלא עוגן שמחזיק אותנו כחברה גם בהווה. סיפורי שורדי השואה מזכירים לנו מהו חוסן אנושי אמיתי - היכולת לקום מתוך חורבן, לבחור בחיים, ולהמשיך לבנות גם כשנדמה שהכל נשבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.26
