לשרה-מריה סנדר, יהודייה-גרמניה בת 30 ולשותפה לכתיבה ריינר בגויהן, היה חלום לפרוץ למסך הגדול אחרי שנים בתיאטרון. הם כתבו ביחד תסריט, שמבוסס ברובו על האוטוביוגרפיה של סנדר - וכאן התחיל הסיוט שלה.
"אחרי 7 באוקטובר, הרגשתי שאני חייבת לתרום. התסריט היה גמור. הצעתי לתיאטראות להרים משהו על הניצולים, אבל אף אחד לא רצה לגעת בזה", אומרת סנדר בקפה ישראלי במערב ברלין. אחד המקומות הציבוריים היחידים שבהם היא מרגישה בנוח. מאז שהתפרסמה הפרשה שלה, היא מוצפת בהודעות שנאה ובאיומים על חייה. באביב 2024 היא טסה לישראל עם מיקרופון ומצלמה. בהתחלה לדרום, אבל שם היה כואב מדי. היא צילמה את החיים תחת טילים בצפון והעלתה לרשתות. מכרים של שנים אמרו לה שהיא משמשת שופר למדיניות ישראל: "רואים בקליפים אזעקות, אותי מסתתרת, טילים נופלים" היא נזכרת, "אבל אף אחד לא שואל אותי אם אני בסדר".
גם בגויהן התלונן: "בזמן שאני חוטפת טילים, הוא כותב לי למה אני לא בברלין במסיבות כדי להיפגש עם מפיקים". כשהקייס שלהם יגיע לבית המשפט, בגויהן יטען כי סנדר "נסעה לשנה לטייל".
כשהתסריט נמכר לחברת הפקות, הם הבטיחו אחד לשני, שזה יהיה בשני תנאים: כל שינוי מהותי בתסריט יהיה באישורם, ושהם יגלמו את התפקידים הראשיים. בגויהן גם ביקש מסנדר להוריד את הזהות היהודית מהדמות הראשית. היא נענתה.
סנדר ובגויהן מצאו מפיק ותכננו להתחיל בצילומים בינואר 2026. רגע לפני שהם חותמים על חוזה, סנדר פרסמה סרטון שבו היא תקפה מאות אנשי תרבות גרמניים שחתמו על עצומה על עצירת אספקת הנשק לישראל. מאות אלפים צפו בו: "בנובמבר מתקשרים אלי מההפקה ושואלים אם אסכים לשנות את שמי בסרט, כדי להפריד בין הדמות העיתונאית שלי לבין השחקנית. אחרי כמה ימים בגויהן מתקשר אלי ואומר שהוא פוחד שכולם יבטלו אותנו, ושאף שחקן לא רוצה להצטרף להפקה בגלל הפרסונה העיתונאית שלי. הייתי בהלם".
במקומה של סנדר מלוהקת ויויאן קניג, שמזוהה כפרו-פלסטינית. סנדר, באמצעות עורך דינה נורמן נתן גלברט, מגישה צו מניעה דחוף לעצירת הצילומים בגלל פיטוריה ובגלל שינוי בתסריט ללא רשותה. בגלל החגים הדיון נקבע רק לסוף ינואר, ועד אז מסתיימים כמעט כל הצילומים: "השופטים לא רצו דיון פוליטי או על אפליה", אומר גלברט. המחוזי קבע שיש עילה להפסיק את השיווק וההפצה של הסרט, אך העליון פסק אחרת. השופטים קבעו שהסרט יופץ כמתוכנן, אבל התסריט העדכני יוצג בפני סנדר כדי שתבדוק אם יש שינויים נוספים לערער לפיהם. בית המשפט גם הציע לסנדר חמישים אלף אירו פיצויים, אך היא סירבה: "אחרי שבגויהן אמר שאני רק רוצה כסף, הבנתי שאם אני מתפשרת, אני משחקת לסטריאוטיפ יהודי ישן".
סנדר נולדה בעיירה קטנה בבוואריה. אמה היתה שחקנית. בסיום התיכון עברה לברלין ללמוד בבית ספר יוקרתי למשחק. בחלק מבחינות הכניסה שלה היא שרה ביידיש: "אולי תמיד היתה אנטישמיות, אבל עכשיו הוסרו המסיכות", היא אומרת, "שחקנים יהודים או פרו-ישראלים כמוני יכולים עכשיו לשחק רק בהפקות יהודיות. גנבו ממני תפקיד שכתבתי לעצמי, את הבייבי שלי. איבדתי את כל החברים שלי מהעבר, אבל לפחות הנשמה שלי טהורה".
"בהרצאות שלי אני אומרת לגרמנים 'תמיד שאלתם איך זה יכול היה לקרות', אז תסתכלו, זה מה שקורה. יש פה דור שלא מתבייש באנטישמיות שלו - להפך, זה כרטיס כניסה".
"המקרה של שרה מיוחד", אומרת אליס בראונר, מפיקת סרטים ידועה ובתו של ארתור בראונר, ניצול שואה ומגדולי מפיקי הסרטים בגרמניה של אחרי המלחמה, "אבל הוא לא תלוש מהמציאות. 'אסטור', בית קולנוע מפורסם בפרנקפורט סירב לארח השנה סרטים במסגרת 'ימי הקולנוע היהודים', בהתחלה מטעמי ביטחון, אח"כ שזה לא כלכלי ואז אמרו שהם רוצים להישאר נייטרלים, כאילו שלהיות אנטישמי זה נייטרלי. הם פשוט רוצים שהתרבות היהודית תיעלם מגרמניה".
“גם אני כמו כולם תוהה אם להישאר בגרמניה”, מסכמת סנדר: “אני לא רוצה לחזור על הטעויות של המשפחה שלי ולחשוב שכלום לא יקרה. אני אגיד לך משהו: אני מתגעגעת לאבא שלי נורא, אבל יש בי הקלה שהוא לא פה להיות עד לזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.05.26
