אם היו שואלים את משה אברהם (22) לפני עשור כיצד עומד להיראות מסלול חייו, ספק אם הוא היה מדמיין שהסוף יהיה כל כך טוב, ושמי שיעזרו לו להגיע אליו יהיו אלה שעשו זאת במהלך אותן שנים.
משה גדל בקהילה של נטורי קרתא במאה שערים, בן להורים גרושים שלא היה בקשר עם אביו. "הקהילה הייתה מאוד קיצונית. היינו זורקים דברים על שוטרים", הוא מספר. מילדות חונך לחשוד בכל מי שנמצא מחוץ לקהילה – הצבא, מוסדות המדינה, אפילו חרדים ציוניים.
בגיל 13, אחרי שהמשפחה עברה דירה ממאה שערים לרוממה, הוא החל להסתובב הרבה מחוץ לבית והחזיק טלפון נייד בסתר. "יום אחד במשפחה שלי גילו את זה, הודיעו לי, 'מעכשיו אתה והטלפון לא נכנסים יותר הביתה', נעלו את הדלת, וזהו, לא היה לי מי לדבר. דפקתי על הדלת חזק ולא היה מענה. הם לא פתחו לי את הדלת מאז", הוא נזכר.
באותו יום התחילה תקופה של נדודים – לילות במקלטים, בשירותים של התחנה המרכזית, קמפינג ביער, לפעמים אצל חברים. "בגיל 14, כשהגיע חג סוכות, לא היה לי איפה להיות. הסתובבתי ברחובות, ואז מצאתי סוכה בגן סאקר. ישנו שם אני ואחותי", הוא מספר. עד היום החג הזה נושא עבורו משמעות כפולה וכואבת. "מאז סוכות בשבילי זו טראומה, כי זה בעצם כל סיפור החיים שלי, שלא היה לי בית. לא היה לי איפה להיות", הוא מספר, "כולם הולכים בחג לבושים לבן, לבושים יפה, ואתה המוזר היחיד. אי אפשר להבין את ההרגשה".
באותה שנה הוא אותר על ידי רשויות הרווחה והוצמד לו עובד סוציאלי. "הוא אמר לי: 'תקשיב, אתה לא יכול להיות ברחוב. אני רוצה שתהיה לך מיטה חמה', ואז הגעתי לעמותת 'אותות' ועברתי בין כמה מוסדות", הוא משחזר.
כשהגיע ל"אתנחתא", מוסד של העמותה לבני נוער במצבי סיכון, שנתמך על ידי משרד הרווחה, הוא היה מלא חששות. הכל נראה לו זר ומאיים בשל החינוך שקיבל. "אבל מהרגע הראשון הייתי בהלם", מספר משה, "הציעו לי לאכול, החליפו לי מצעים. אני גדלתי על שנאה לציונים וחילונים בכלל. פחדנו להיות במסגרות שלהם, ובסוף קיבלתי שם יחס נהדר".
החיים החדשים של משה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
התהליך לא התנהל בקו ישר. במשך כשלוש שנים משה נע בין מוסדות לבין הרחוב, עד שהצליח להשתקע בהוסטל ארוך טווח של העמותה. שם הוא השלים השכלה תיכונית, ובהמשך גם לימודי הנדסאות חשמל. כיום הוא עובד כחשמלאי, מפרנס את עצמו ונמצא בזוגיות.
עמותת "אותות" מפעילה מערך בפריסה ארצית של 40 קורות גג, בתים ומסגרות עבור בני נוער במצבי סיכון. יואב הרטל, מנהל פיתוח ושותפויות בעמותה ומי שליווה את משה מאז שהגיע אליה, אומר כי "מרגש במיוחד לראות אותו היום – משכיל, מאורגן ובטוח בעצמו. כשמשה הגיע אלינו הוא היה במצב קשה מאוד, דחה שוב ושוב ניסיונות לעזור לו והגיע למצבי קצה לא פשוטים. הדרך שהוא עשה מאז היא עצומה". לדבריו, הסיפור של משה משקף תבנית מוכרת בעבודת העמותה: "הרבה פעמים המענה הראשון הוא קורת גג ומקום בטוח, ומשם מתחיל תהליך ארוך יותר של בניית אמון, חזרה למסגרת, השלמת פערים לימודיים, רכישת מקצוע והכנה לחיים עצמאיים. לראות את משה היום, עם מקצוע, זוגיות וחיים שבנה לעצמו, זו גאווה גדולה".
גם החג עצמו קיבל עבור משה משמעות חדשה. "כשמתקרב החג אני קצת בדיכאון, אבל היום יש לי את היכולת לשתף ולהתמודד. קיבלתי מעמותת 'אותות' כלים מטורפים", הוא אומר בהכרת תודה. לפני כשנה וחצי הכיר את בת זוגו, בן חן. את סוכות הקרוב הוא יחגוג יחד איתה ועם משפחתה.
כשמשה נשאל מה החלום שלו, התשובה חוזרת לאותה סוכה בגן סאקר – ולרצון שהילדים שלו לא יעברו מה שהוא עבר. "אני רוצה משפחה, ושהילד שלי יהיה איתי תמיד בסוכה", הוא אומר, "אני לא אתן לו לצאת מהסוכה. לא מהבית ולא מהסוכה – בחיים".
