במדרש ויקרא רבה אנו מוצאים סיפור מדהים על רבי ינאי. לאחר שהזמין אדם מרשים מבחינה חיצונית לארוחה בביתו, התברר לו שאותו אדם הוא בור מוחלט ביהדות. הוא עלב באורח, וזה ענה לו: "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני". עוד לימד אותו האורח שהתורה היא מורשת העם כולו ולא מורשתו של רב מסוים. רבי ינאי מתנצל ואף שואל אותו מה מקור סגולתו המרשימה. האורח מספר לו בקיצור על פועלו בכל הנוגע ליחסים טובים בין הבריות.
התחושה האותנטית והמרשימה הזאת של "ירושת התורה" השייכת לכולנו נשמעת בצדק רב גם בימינו. היו זמנים שבהם ציבור גדול טען שמהרגע שבו לימוד התורה הפך למעין מלאכה ומקצוע, הוא לכאורה "הופקע" מרבים. בטענה הזאת, שיכולה להרגיז את חלקנו, יש גם תחושה חשובה של שייכות. כשלמישהו אכפת מאוד ממה שנראה לו כגזלת קניין שלו על ידי אחרים, הרי בכך הוא מקרין לנו את הכמיהה בתוכו לאותו מושא מבוקש. דומני שלקראת חג מתן תורה, העניין הזה ראוי להעמקה מסוימת.
1 צפייה בגלריה
ספר תורה. כשלמישהו אכפת ממה שנראה לו כגזלת קניין שלו, הוא מקרין את הכמיהה לאותו מושא מבוקש
(צילום: Ungvar / Shutterstock)
קבוצת המילים המתייחסת ללימוד התורה ולמעמד היהדות בקרבנו מגוונת וגם מתעדכנת במידה מסוימת. המונח "הדתה" תפס מקום מרכזי בשנים האחרונות, אבל במסגרת הוויכוחים הרוחניים של ראשית המדינה ואף בעת מאוחרת יותר הוא לא היה ביטוי מקובל. מצד שני, נראה שהמונח "כפייה" ותיק מאוד, ומשתמשים בו הרבה בצד הטוען ל"כפייה דתית" ומשלב מסוים אף בצד הטוען ל"כפייה חילונית".
מעניין למשל מה המעמד של המונח "גזרות", כלומר הנחיות כוחניות המוטלות על ציבור מסוים מטעם השלטון. אני מנחש (ללא בדיקה מדעית) שבחוגים חרדיים מסוימים המונח "גזרה" עלול להישמע, כבר עשרות בשנים, כלפי פעולות שלטוניות הנראות לציבור הזה כמגמה מכוונת ושלילית להרחיקו מאורחות חייו. גזרות הן תיאור מקובל להנחיות קשות שהונחתו בעבר על ציבור יהודי מטעם שלטון זר, ושימוש במושג הזה כלפי מדינת ישראל מבטא תחושה של זרות גם כאן בארצנו.
אחד המונחים הגמישים ביותר בכל הדיון הזה הוא "החופש". יש שיתייחסו אליו כבסיס למגמות חילוניות ויש שיבססו את החופש האנושי דווקא על בסיס החירות האמונית. אפשר לומר שהוויכוח על משמעות החופש האנושי הוא מיסודות הדיון על הצביון היהודי של ישראל. נקודה לשונית ונפשית נוספת הראויה להדגשה היא כמובן המצב התודעתי האישי של כל אחד מאיתנו. כאשר אנו חשים לחוצים (ויש לא מעט הצדקות כלליות ואישיות אצל כולנו), הרגישות שלנו כלפי מונח מסוים תגבר או תמעט. אדם שמרגיש כפוי ברוב מעשיו ידגיש את החופש כמשאת נפשו הציבורית. לעומת זאת, אדם שחש כבעל סמכות ואחריות כלפי אחרים יחשוש פחות ממה שנראה כהפעלת סמכות שלטונית.
אבל גם בהתייחסות להתפתחויות המושגיות והאישיות האלה, יש נתונים בסיסיים הראויים לציון סביב חג השבועות. התורה, התנ"ך בכלל וכל מקורותינו הם אכן סגולה השייכת לכולנו. אין אף אחד הראוי לטעון לבעלות רבה יותר. באותה עת יש להודות שלאמירה כוללנית, על היותה של דרך מסוימת "מורשת ישראל" ואין בלתה, אין משמעות רבה. רק מהרגע שבו היא מבטאת הלכה למעשה הכרה, לימוד ומעורבות מעשית, יש ממשות לטיעון הצודק הראשוני.
האורח בביתו של רבי ינאי כעס ונעלב כי חש הזדהות עם מורשתו ומחויבות מלאה כלפיה. לכן טענה שלפיה "לא נלמד תנ"ך כי הדתיים חטפו לנו את הלימוד", למשל, אינה מרשימה. לעולם לא ייתכן שנוותר על משהו שלכאורה חטפו מאיתנו, אם הדבר הזה חיוני בעינינו לחיינו ולקיומנו.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהמהצד השני, התגובה הסופית של רבי ינאי רלוונטית לאלה הרואים עצמם כשומרי תורה ומצוות. הוא מתפעל מהאורח, מתנצל על החרפה שעשה וגם מנסה ללמוד ממנו את סוד מעלתו הרוחנית. הוא לומד שהאורח מצטיין במה שאנו מכנים "דרך ארץ", וטורח להרבות שלום בין אנשים ולא להיכשל בגאווה אישית.
מתן תורה הוא גם מתן וגם קבלה של מעורבות פעילה וכוללת, שבה אדם מבקר את חברו לא על כך שהוא נוהג אחרת ממנו, אלא על כך שהוא (בכיוון זה או אחר) מתרחק גם מתורה וגם מדרך ארץ, אשר נפגשות ואחוזות זו בזו מאז הבריאה. את השיעור החיוני הזה תלמד אותנו רות המואבייה, שאת מגילתה קוראים גם כן ביום הגדול הזה. היא הגיבורה ההופכת את מופע הפתיחה העצוב של תחילת מגילת רות לתקווה הגדולה של דוד המלך.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
