שלושה קולות וערווה אחת גדולה
א. רומי גונן ואמילי דמארי מגשימות פנטזיה ומשדרות, לצד הדר מרקס, מאולפן גלגלצ (ולוּ בשביל הרגעים האלה יש לשמור על גלי צה"ל). הן מספרות על הכוח שנתן להן שירו של משה פרץ "יש לי אותך" ושרות את הגרסה הערבית שיצרו לשיר. מרקס שואלת אם הגרסה הערבית אפשרה להן לשיר בקול, והן מסבירות שזו לא השפה אלא המגדר: "בגלל שיש לנו קול של נשים, אותנו אי אפשר היה לשמוע".
ב. אני לא מצליחה להסיר את העיניים מאישה איראנית שמחזיקה מיקרופון ושרה. היא מוקפת נשים שהסירו את החיג'אב וגברים ששרים ומנגנים איתן. לפי הדיווחים עשרות אלפים כבר נטבחו ובכל רגע הן עלולות להירצח. מדינות המערב צריכות להושיט יד אמיצה לקהילה שהנשק היחיד שלה הוא שירה ושיער חשוף.
האירוע של חטיבת גולני – ויציאת החיילים הדתיים
ג. השבוע התקיים ערב הוקרה לחיילי גולני. באירוע הושמעו גם שירי להקות צבאיות שכללו, כן, תחזיקו חזק, שירת נשים. מובן שהזמר המרכזי של האירוע היה גבר (אחרי הכול, צה"ל מתחשב בחייליו הדתיים), אבל נשמעה שירת נשים. עשרות חיילים, מפקדים וקצינים דתיים שמאמינים ש"קול באישה ערווה" יצאו במחאה מהאירוע, ורקדו ושרו במסדרון. "פשוט כאב. שוב התחושה שהצבא לא רואה אותנו", אמר אחד מהם, ואחר הוסיף: "אנחנו לא מבקשים לכפות... רק שלא יכפו עלינו. זה המינימום".
מה אתם אומרים
הצבא לא רואה אתכם? אתם באמת לא מבקשים לכפות? יש את זה ביותר חוסר מודעות? יש לנו בארץ מסורת ארוכת שנים של זמרות שמתנדבות להופיע בפני חיילים. הפסקול הישראלי עוצב על ידי הופעות של הלהקות הצבאיות, ותמיד היו שם חיילים דתיים.
מה לא היה? חוצפה וגסות רוח. מי שלא רצה להקשיב לזמרות, פשוט לא הקשיב. מעבר לכך, היה הרבה פחות עניין ב"קול באישה ערווה". ההתלהבות מהקביעה התלמודית הזו (שכלל לא עוסקת בשירה, אלא בדיבור) היא אירוע אופנתי של השנים האחרונות. שני הקולות הראשונים שציינתי כאן מעידים על ההשפעה התרבותית שהובילה לפופולריות של "קול באישה ערווה". האסלאם באזורנו, הסוני והשיעי, דוגל בדיכוי נשים ועל כן בהעלמתן מהמרחב הציבורי.
2 צפייה בגלריה
זמרת שרה. פעם היה הרבה פחות עניין ב"קול באישה ערווה"
(צילום אילוסטרציה: Anton Vierietin / Shutterstock)
הרב עובדיה יוסף אהב לשמוע את אום כולתום ואת לילה מוראד. בשנותיי הרבות כחניכה, מדריכה וקומונרית בבני עקיבא, בנים ובנות שרו יחד בפעולות ועל הבמה. היציאה ההפגנתית מהאולם (לא משנה איך תקראו לזה, עשרות גברים שיוצאים מהופעה זו הפגנה וגם לחץ חברתי) מלמדת על כוחה של האופנה ועל הקיצוניות של מאמיניה, שמוכנים לעבור על איסור הלבנת פנים.
כשההשתקה מושתקת
השתיקה הקהילתית סביב אירוע יציאת החיילים מהאולם מטרידה. צה"ל שחרר התנצלות על שבריר השנייה שבה נראתה אישה בבגד ים בקליפ באחד השירים, ושתק לגבי כל היתר. אנחנו כבר יודעות: בקצב הזה, שום זמרת בסגנון יפה ירקוני לא תוזמן כמבצעת מרכזית באירוע ממלכתי, ובעוד רגע קט אפילו זמרות ליווי יורדו מהבמה.
מבחן ההמרה
המירו את המילים "שירת נשים" ב"שירה מזרחית" או "שירת אנשים עם מוגבלויות" ואז תחליטו אם זה נשמע לכם מוסרי. האם הייתה לכם טיפת כבוד למי שיוצאת מהאולם כשלהקת שלוה מופיעה? אני מקווה שלא.
כשאנו רואות במזרח את איראן ועל חוף הים את חמאס, אנחנו מבינות שאסור לנו לוותר. פונדמנטליזם ואלימות דתית מגיעים בצעדים קטנים, ואנחנו כבר עמוק בתוך התהליך. לא טוב לך לשמוע שירת נשים? תעשה חשבון נפש רוחני ואם עדיין תתעקש, שים אוזניות ותלחש בלב "מלח-מים-מלח-מים", זה יעבור.
להחזיר עטרה ליושנה
ניתוח נתונים ממאגר מידע של מקורות הלכתיים (פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן) מלמד שכמעט כל המקורות העוסקים בנושא "קול באישה ערווה" שייכים למאה השנים האחרונות. יש התאמה בין התעוררות הפמיניזם היהודי להתעוררות "קול באישה ערווה". לא מאבק הלכתי לפנינו, כי אם מאבק פוליטי שעושה את ההלכה קרדום לחפור בו.
בכל 2,711 הדפים של התלמוד הבבלי מופיע הביטוי "קול באישה ערווה" פעמיים בלבד. בתלמוד הירושלמי הוא מופיע פעם אחת. זה הכול. הביטוי מופיע כדעת יחיד של החכם הבבלי שמואל, ובאופן שאולי יפתיע רבים, הוא לא קשור לשירת נשים.
צניעות בעולם העתיק
בעולם העתיק (ובמקומות רבים גם בימינו) מיטות ואפילו מזרנים לא היו דבר נפוץ, ולכן, אם נמצא מזרן, הוא שימש את כל בני הבית: הורים וילדים גדולים וקטנים, וגם חברים, חלקו מזרן. עניין נוסף שקשור לאמצעים המוגבלים בעולם העתיק הוא מחירם הגבוה של הבדים. בניגוד להררי בגדי הזבל שלנו, בעולם העתיק הבדים היו יקרים והשימוש בהם נעשה במשורה. לא מעט גברים ונשים הסתובבו בעירום במרחב הציבורי, ומי שהיו לו בגדים מיעט להשתמש בהם. כשהתלמוד מתאר את השינה המשותפת במזרן אחד, הוא מניח שכל המשתמשים בו נטולי בגדים.
עירום, לינה משותפת ו"קול באישה ערווה"
בתלמוד הבבלי מסופר (מסכת ברכות, דף כד עמוד א. מתורגם מארמית):
שאל רב יוסף בנו של רב נחוניא את רב יהודה: שניים שישנים במיטה אחת, מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע? אמר לו כך אמר שמואל: ואפילו אשתו עִמו...
האישה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות 'פניה' (איבר המין) בקרקע...
אמר רבי יצחק: טפח באישה ערווה. אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה... אמר שמואל: קול באישה ערווה... אמר רב ששת: שׂער באישה ערווה...
שאלת המוצא היא האם גבר ששוכב עירום במיטתו, ולצידו שוכב אדם עירום, יכול לקרוא קריאת שמע. התשובה חיובית, ואפילו אם מדובר באשתו העירומה ששוכבת לצידו – זאת בתנאי שבשעת הקריאה הוא מפנה את גבו לאדם שלידו.
אגב הדיון בעירום, מספרים לנו שהנשים היו עושות מלאכות בבית ובחצר כשהן עירומות (שהרי גם אם יש בגדים, חבל להרוס אותם בעבודות הבית), ומגדיל התלמוד ומבהיר שאישה יכולה לברך בעירום על הפרשת חלה, שכן יש באפשרותה להסוות את איבר המין בקרקע.
מהעירום הנשי בזמן קריאת שמע וברכה על החלה, מתגלגל הדיון לשלל קביעות מיזוגיניות: טפח באישה ערווה, שוק באישה ערווה, שיער באישה ערווה וקול באישה ערווה. הקביעות נאמרות בהקשר של קריאת שמע ולא של שירה, וההשתמעויות ההלכתיות שלו, אם בכלל יש כאלה, מעורפלות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןשתי הערות ממני לסיום
א. אם חשקה נפשכם לקיים את "קול באישה ערווה", אסור לכם לדבר עם נשים! כמו כן עליכם להקפיד לא להימצא בסביבה שבה אתם עלולים להיחשף לשיער או לטפח מגופן של נשים. מבחינת התלמוד אין הבדל בין הקביעות.
ב. אם זו החברה שאתם רוצים לחיות בה, לכו על זה, אבל דעו שאנחנו ניאבק בכם, כיוון שאנחנו לא מוכנות להמשיך לתפקד כ"ערווה הקהילתית". באיראן, בישראל ובעזה נשים ישלבו ידיים, יפזרו שיער ויפתחו את הפה.
עוד שבוע עבר ומשפחתו של רון גואילי לא יכולה לסגור מעגל. עד החטוף האחרון.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
