חיזוי העתיד הוא עיסוק אנושי מרכזי. האדם מחשב בתוך תודעתו כמעט ללא הרף "מה יהיה". הוא מנסה לתאר לעצמו את הצפוי, להתכונן אליו ואולי אף לעצב אותו. יש בימינו תהליך מעניין המבטא אמון רב ביכולת האנושית לחזות את העתיד. הוא נובע גם מהתפתחות מרשימה ביכולת החישובית והמחשבית וגם מהביטחון האישי של האדם בנוגע לכישוריו.
אנחנו נפגשים לעיתים קרובות בתחזיות החלטיות למדי לגבי האוכלוסייה במדינה לגווניה השונים, ולגבי הצפוי לנו בתחומי הילודה, הדמוגרפיה, הביטחון והכלכלה. יותר מדי פעמים החוקרים מתעלמים מהשפעתם הרבה של נתונים אנושיים, רגשיים ונוספים שאינם צפויים. דוגמה לכך יכולה להיות למשל שינוי משמעותי בשיעורי הילודה בציבורים שונים (כפי שאכן קרה בארץ), או התפתחות לא צפויה בתחומי הבריאות והאקולוגיה.
שיקוליו העמוקים ביותר של האדם מפתיעים לפעמים אפילו את עצמו. כך קורה בחיי משפחה, וכך קורה בשדה הקרב או בשדה הפוליטי. אפילו תחזית מזג האוויר מתעתעת לעיתים קרובות, ומה שנחזה להיות למשל כיממה של סערה, גשם ורוח, מסתיים לא פעם כיום חורפי מתון ביותר.
בימים אלה אנחנו נתקלים כמובן בפער ניכר בין תוצאות הסקרים שהתפרסמו לקראת הבחירות לכנסת ובין תוצאות האמת. אפילו המדגמים שפורסמו בחגיגיות בליל הבחירות הסתברו כבלתי מדויקים. יתרה מכך – תחזיות שנראו מופרכות לפני הבחירות היו לבסוף רחוקות מהמציאות בערך באותה מידה כמו תחזיות שנחשבו למקצועיות במיוחד.
מובן שניתוח מדויק של הפער הזה אינו בתחום המומחיות שלי, ואולי גם לא ניתן להסבר מושכל בכלל. עם זאת, עלינו לשוב וללמוד עד כמה יכולת החיזוי האנושית מוגבלת, גם כשהיא נדמית למקצועית במיוחד. הדבר אינו רק מקור לאכזבה ולצער. יש כאן גם מסר אנושי עמוק ומעודד על מורכבות הנפש האנושית, ועל התחום העדין והמרתק של הבחירה החופשית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בליל הבחירות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מבחינה קרה של "פעולת מחשב", הנתונים נראו ברורים: מלחמה ארוכה וקשה שתחילתה בימי זוועה לאלפי אנשים; ממשלה שהתקשתה לתפקד; ועדת חקירה ממלכתית שלא הוקמה למרות היותה חיונית; מאבק מתסכל בתחום חובת הגיוס והשירות הלאומי; פרשות בלתי נתפסות שנקשרו בדמויות מרכזיות בלשכת ראש הממשלה; ועוד. כל אלה אומנם גרמו לירידה במספר חברי הכנסת של הקואליציה, אך לא הביאו למהפך מובהק.
עניינים אנושיים ורגשיים בלתי מדידים הם אלה שכיוונו יותר מכול את התוצאות. נתונים שבינת מחשב ואף לא בינת אדם יכולות להכיל באופן מתמטי. למשל, תחושת נאמנות למנהיג מסוים, שכמעט לא מותנית בשום מהלך מדיני או פוליטי; או למשל רגשות נאמנות לזהות לאומית, עדתית ואישית, כפי שהיא חתומה בליבו ובמוחו של כל אחד ואחת מאיתנו.
העיסוק האובססיבי בחיזוי מחמיץ מושג אחר שלכאורה קרוב לכך: חזון. האדם אמור לחיות כמי שאוחז בחזון כלשהו. עַם, ובייחוד עם ישראל, מבוסס על חזון מתחילתו. אבינו אברהם העברי הוא ראשית לכל איש האמונה והחזון. צאתו לדרך הארוכה והמאותגרת נובעת מחזון ערכי ברור ומכונן. אם נקפוץ דורות רבים קדימה ונגיע לנס של תחיית עמנו בארצנו ותחיית לשוננו, מובן שנושא החזון הוא הכוח המוביל והמכריע.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונההפסוק מספר משלי (כ"ט, י"ח), "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ", קובע תובנה כבדת משקל. כשאין חזון מסוים, ממילא אנו נכרכים בחזון אחר ואפילו מסוכן, או שאנו נותרים ללא חזון כלל. רש"י כותב שם: "כשגורמים ישראל שהנבואה מסתלקת מהם על ידי שהם מלעיבים בנביאים, יפרצו בם פרצות ויוצאים לתרבות רעה". דברי נביאי ישראל אינם רק לזמנם. תורת משה היא נבואתו, ובעקבותיו עמדו לנו נביאים ונביאות כמכונני רוחנו הלאומית והאישית. ללא המודעוּת המחייבת לחזונם, אנחנו חשופים לפרעות חיצוניות ופנימיות.
זאת, אגב, הייתה גם תובנה יסודית בחזונו של דוד בן-גוריון. נבואה היא לא רק פנייה להבנת העתיד, אלא גם אבחון כן ומעמיק של ההווה. במובן הזה, עם כל הכבוד וההערכה לחיזויים השונים המלווים את חיינו הפוליטיים והחברתיים, כל אלה עלולים להפוך לפטפוט שטחי אם אין ביסודם חזון רוחני ומוסרי לביסוס חיינו. ה"פספוסים" בתחזיות השונות עלולים לתסכל, אבל יש בהם גם עידוד חשוב: האדם הוא יצור הכמה לחזון, עוד לפני שהוא מתמכר לחזאים.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
