שלוש שנים אחרי שבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, נהפך ליום עקוב מדם, הקולות והסיפורים מאותן שעות עגומות ממשיכים לצוף. בין הגיבורים שיצאו מהבית היו אנשי צוות אשקלון בארגון זק"א, שירדו אל גיא ההריגה כדי לוודא שאיש מהנרצחים לא נשאר ללא קבורה ראויה. סיפוריהם האישיים הם עדות חיה למחיר הכבד מנשוא, אך גם לעוצמה אנושית יוצאת דופן.
המתנדבים – הרב מאיר בוסקילה, מפקד צוות זק"א אשקלון המשמש בחייו גם כרב היישוב בת הדר, סגנו צבי עזרא, חבר מועצת העיר אבשלום יעקובי והפרמדיק מוטי שוב – סיימו את ליל החג אחרי סעודה משפחתית והקפות בבית הכנסת, שכללו ריקודים ושירים עם ספרי התורה. זה היה התכנון גם ליום שלמחרת, אלא שהאזעקות בבוקר כבר סימנו את המפנה. הם לא דמיינו עד כמה המפנה יהיה דרמטי.
"הטלפונים היו כבויים, עד שבשעה 13:00 בצהריים דפק חייל בדלת ואמר שמחפשים אותי במשטרת אשקלון לצורך סיוע בהבאת גופות חיילים שנהרגו באזור זיקים", אומר הרב בוסקילה, כיום בן 44. "התקשרתי למוקד המבצעי של זק"א, ששאל את הרב בנושא, מכיוון שאני לא חובש. כמפקד זק"א אשקלון, הבנתי תוך שניות שאנחנו צועדים אל תוך סיוט שאין לו תקדים בהיסטוריה של המדינה".
"כשאתה יוצא לזירות בעוטף באותם ימים ראשונים, אתה מבין באחת: שדה הקרב הפך להיות סלון הבתים הפרטיים", הוא מתאר. "המראות שפגשנו שם חורגים מכל דמיון אנושי – משפחות שלמות, ילדים ומבוגרים, שנקטפו באכזריות שאין לה שם. מה שצורב לי את הלב ואינו מרפה הוא ההבנה המצמררת שאנחנו קו ההגנה האחרון על כבודם של המתים. כל גופה שהרים הצוות שלנו קיבלה את מלוא החרדה, הנהי והקדושה. עמדנו מול התופת, לוחשים תהילים תחת אש כשקליעים שורקים באוויר, וידענו שזו משימת חיינו – להביא אותם לקבר ישראל".
הוא מוסיף ומשתף: "אחד הרגעים הקיצוניים ביותר, מהרגעים שאתה מרגיש בהם את המוות והחיים רוקדים על חוט דק, היה כשמצאתי את עצמי נוסע באמבולנס עם לוחמי ימ"מ אל תוך לב האש סביב שדרות, כדי לחלץ את גופותיהם של לוחמינו הגיבורים. הפחד הכה בכל תא בגוף. העלטה המוחלטת בכל העיר, הנשקים השלופים מהחלונות של האמבולנס, האדרנלין שבועט בעורקים. זה רגע שבו אתה מבין שאתה נוסע לתוך תרחיש קיצוני כדי לוודא שאיש מהגיבורים שלנו לא נשאר מאחור".
אנשי זק"א אשקלון באחד היישובים שעליהם פשטו מחבלים
(צילום: זק"א)
הוא נחשף למקרים שבהם זיהוי החללים היה מורכב במיוחד. "בבית מעץ בנתיב העשרה, שהיה מורכב לזיהוי, ארכיאולוגים נקראו אל המקום. משטרה צבאית ביקרה אצלי מספר פעמים ואנשים עשו כל שביכולתם כדי לאתר חלל שהיה שם. זה היה מחזה מטלטל, לראות איך נלחמים על כל טיפה וטיפה כדי להביא לקבר ישראל", הוא מספר.
"לילה של סיוט"
צבי עזרא, בן 36, נשוי ואב לארבעה, מתגורר באשקלון ומתפרנס ביומיום כנהג משאית. הוא מתנדב בזק"א כבר 13 שנה. "עם האזעקות לקחתי את ילדיי למקלט השכונתי כי אין לי ממ"ד בבית", הוא מספר, "בהפסקות הקטנות שהיו בין הטילים קפצתי לבית כדי להביא קצת אוכל ושתייה, וראיתי שהטלפון לא מפסיק לצלצל. הבנתי שצריכים אותי, הרמתי את הטלפון וכמו כל מתנדבי זק"א, קפצנו לסייע. אני שובצתי לטפל בגופות שהגיעו לבית חולים ברזילי".
צבי עזרא: "הטלפון בכיס שלי צלצל, ועל הקו הייתה אמא שלי. היא אמרה שחברה שלה נמצאת לידה והיא ממש בלחץ, כי הבת שלה, שוטרת בתחנת שדרות, לא עונה לה מאתמול ואף אחד לא אומר לה מה קורה איתה. שאלתי מה שמה, ובמבט שמאלה אני רואה אותה מוטלת לפניי. לא יכולתי לעצור את הדמעות"
דבר לא הכין אותו למה שראה שם. "המראות היו מזעזעים. אני 13 שנה מתנדב בזק"א ולא הזדעזעתי בחיים כמו הזעזוע ממה שראו עיניי. היו גופות שעברו התעללות וכריתת איברים, ללא הבדלי דת, מין, גזע וגיל", הוא מעיד. "הייתי שם עד השעות הקטנות של הלילה. כשאפסו כוחותיי נכנסתי לישון, אבל לא יכולתי להירדם. לילה של סיוט עבר עליי".
בבוקר שלאחר מכן הוא יצא לעבר תחנת המשטרה בשדרות, שם התנהל קרב קשה נגד מחבלים. "היו לי שם שני חברים שלא ענו לי לטלפון או להודעות, והבנתי שקרה להם משהו. כשהגעתי לתחנת המשטרה בשדרות חיפשתי אותם בין הנופלים, אבל כבר פינו אותם", הוא משחזר. "הטלפון בכיס שלי צלצל, ועל הקו הייתה אמא שלי. היא אמרה שחברה שלה נמצאת לידה והיא ממש בלחץ, כי הבת שלה, שוטרת בתחנת שדרות, לא עונה לה מאתמול ואף אחד לא אומר לה מה קורה איתה. שאלתי מה שמה, ובמבט שמאלה אני רואה אותה מוטלת לפניי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. לא היה לי איך להגיב. מה אני אגיד לה? שהיא נפלה בקרב? פשוט אמרתי לאמא שאחזור אליה כשאתפנה וניתקתי את השיחה".
ליד כלי רכב שרופים
(צילום: זק"א)
לדבריו, הסיוט לא נגמר אז: "משמאל לתחנת המשטרה היה רכב שבו נפל בקרב חוקר ימ"ר מתחנת שדרות שגם איתו היה לי קשר טוב. החלטתי שאביא לקבורה גם את טיפת הדם האחרונה שלו והתחלתי לזכות (לטהר, ש"פ) את הרכב. לפתע הגיע רוכב טרקטורון ונבהלתי. הוא היה לבוש שחורים. שאלתי אותו, מה אתה עושה פה? אתה ללא כובע זיהוי וללא אפוד זיהוי, זה מסוכן, זה שטח אש, יחשבו שאתה מחבל. לא עברו כמה דקות והוא קיבל כדור בגרון. לא חלמתי שהוא ישרוד, אבל אחרי חצי שנה קיבלתי מכונן שהיה איתנו תמונה של האדם הזה, ששרד. זה החזיר בי קצת אור, העלה לי קצת חיוך לפנים".
למחרת נכנסו אנשי הצוות לקיבוץ בארי. "המראות והריחות נצרבו לי בנשמה עד היום. משפחות שלמות שנכחדו, ילדים שנשארו יתומים מאב ואם", הוא אומר על המראות בקיבוץ לאחר מתקפת הטרור הרצחנית, "את הרוע והשנאה שהיו שם היה אפשר לחוש באוויר. המשימה המורכבת נמשכה גם בימים שאחרי הטבח".
עזרא מספר שביום השלישי למלחמה קיבלו הוא והרב בוסקילה קריאה לאסוף שתי גופות מאזור צומת זיקים, והאירוע הסתבך: "שכבנו על רצפת אמבולנס והלוחמים עמדו מעלינו עם נשקים דרוכים. נכנסנו לאזור זיקים כדי להביא עוד נפטרים, בשביל כבוד המת. כשהגענו למנוח התחלנו לטפל בו. לפתע נשמעו קולות ירי ממש קרוב אלינו, הכדורים שרקו לנו מעל הראש. תפסנו את החלל, הכנסנו אותו לתוך האמבולנס ונסענו. הצלחנו להביא עוד אחד לקבורה כמה שיותר מהר. ניצלנו שם בנס, אחרי שעתיים דיווחו שחוסלו שלושה מחבלים בדיוק באותו אזור שבו היינו. בהמשך עברנו בכפר עזה ובמפלסים. בכל בית שאליו נכנסו המחבלים יימח שמם, עברנו וזיכינו כדי לכבד את כבודם של הנרצחים הי"ד. לעולם לא עוד 7.10.2023".
אנשי זק"א אשקלון, אמש
בבוקר 7 באוקטובר, הפרמדיק מוטי שוב ואשתו נטע פינו באמבולנס אישה בהיריון. כשהגיעו לבית החולים ברזילי ראו טנדר שנכנס לשם כשהוא עמוס בגופות. הם התחילו לעזור לנהג להעביר את הגופות למכון הפתולוגי בבית החולים. עוד ועוד גופות הגיעו בכלי רכב פרטיים ובמשאיות, והם סייעו בהעברתן. במוצאי השבת הוא נסע עם אנשי זק"א נוספים למסיבה ביער רֵעים. כל הדרך ראו גופות, ובכל פעם עצרו, הכניסו לשקית והמשיכו.
כשהגיעו לשטח מסיבת נובה הוא נחשף למראה של המוני גופות. הם פינו משם בלילה 266 גופות. לפנות בוקר, כשסיימו שם, עברו לבארי. במיגונית שליד בארי מצאו 14 חללים במצב קשה. בהמשך אותו שבוע פינה גופות מנתיב העשרה ומכפר עזה, וגופות נוספות מבארי. הוא ראה מראות קשים ביותר, אבל ידע שהוא עושה דבר חשוב.
"במהלך הפינוי, הטלפונים הניידים של הנרצחים לא הפסיקו לצלצל", משחזר שוב את הרגעים המצמררים שבהם זיהה על גבי הצגים שהורים מחפשים את ילדיהם. "ראינו מראות קשים מנשוא שהותירו בנו חותם עמוק, אך איתם הייתה לנו הידיעה הברורה על גודל השעה והשליחות".
עד טיפת הדם האחרונה
אבשלום יעקובי היה גם הוא חלק מצוות זק"א באותו יום נורא וגם בימים הקשים שאחריו. "כחבר מועצת העיר וכמי שמכיר מקרוב את הציבור באשקלון, 7 באוקטובר פגש אותנו בנקודה הכי כואבת, אבל גם פגשנו בגבורה הכי אצילית שיש לעם ישראל להציע", הוא אומר. "אשקלון היא עיר של אנשי חסד, עשייה ומסירות נפש. האנשים שלנו יצאו אל התופת בלי לחשוב פעמיים על חייהם. במוצאי שמחת תורה, בצאת החג, הבן שלי עלה על מדים ללא צו וללא קריאה. שאלתי אותו: לאן אתה יוצא? והוא ענה לי: 'ואבא, לאן אתה הולך?' עניתי לו שאני יוצא להתנדב בזק"א, והוא ענה: 'אני יוצא להילחם כמוך'. כך נפרדו דרכנו בברכת הדרך".
בתיאום עם הרב בוסקילה, הוא הגיע לבית החולים ברזילי. "שם התחלקנו לקבוצות – חלק יצאו להביא גופות, וחלק ארזו אותן. אני מבין אלה שארזו המון-המון גופות: בהתחלה לאמבולנסים, ולאחר מכן למשאיות", הוא מספר. "בכל פעם שמשאית יצאה, ליווינו כולנו את הנרצחים במזמור 'ויהי נועם'. בין הגופות מצאתי שני טלפונים ספוגים בדם. שאלתי את מפקד המקום מה לעשות כדי למצוא את הבעלים או מי מקרוביהם. יצאתי לרכב וניסיתי להטעין את המכשירים. מכיוון שהם היו נעולים, חיכיתי שיתקשרו. בהתחלה התקשר חבר לאחד המכשירים – וכשעניתי לו כמעט פרחה נשמתו, כי זה היה חבר של חייל שנפל. הסברתי שמצאתי את הטלפון, ולצערי שיקרתי כשאמרתי שמצאתי אותו בשטח ולא על גופה, כי פחדתי שמא בעל הטלפון עוד חי ופשוט מצאו מכשיר והניחו על גופה. לאחר כמה ימים הגיעה המשפחה מירושלים ולקחה את הטלפון.
"הטלפון השני היה של דייג שנרצח. רק לאחר כשלושה ימים התקשרו, ושוב סיפרתי את אותו סיפור. כך מצאתי את עצמי נכנס לקבוצה של משפחות הנרצחים שנקראת 'משפחות החללים חוף זיקים', שליוותה אותן. אמרתי קדיש על הדייג במשך שנה שלמה – זה אחד הסיפורים והזיכרונות שמלווים אותי יום-יום".
"ראיתי לא מעט אסונות בחיי, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שפגשתי ביישובי העוטף", מספר נתי שחף, בן 27, מתנדב זק"א אשקלון, שחזר במשך חודשים ארוכים שוב ושוב אל הבתים השרופים, הרחובות ההרוסים ומשחקי הילדים שנותרו מאחור. הימים הראשונים הפכו במהרה לשבועות, והשבועות לחודשים של עבודה כמעט מסביב לשעון. בתוך ממדי האסון העצומים, שחף וחבריו לצוות קיבלו על עצמם משימה אחת: לא להשאיר אף אחד מאחור. "התחייבנו שלא נעזוב עד שטיפת הדם האחרונה תובא לקבורה", הוא אומר.
העבודה לא הסתיימה בזירות עצמן. המתנדבים עברו מבית לבית ומזירה לזירה, ובהמשך נדרשו גם למשימות מורכבות וקשות במיוחד – בהן טיפול בכלי רכב שנותרו מהטבח, איתור ואיסוף של ממצאים והבאתם לקבורה בכבוד.
אבל לצד השליחות הגדולה, שחף מדבר גם על המחיר. לדבריו, בתוך המציאות של אותם חודשים הוא למד שלפעמים האחריות היא דווקא לדעת לעצור ולהקשיב לעצמך. "היו זירות שהגעתי אליהן והבנתי שאני לא נכנס. אתה צריך להיות מספיק אמיתי עם עצמך ולהגיד: זה גדול עליך, באירוע כזה אתה פשוט לא מטפל", הוא אומר, "היו גם ימים שהבנתי שאני צריך להישאר בבית. אם אתה לא שומר על עצמך, בסוף לא תוכל להמשיך לעזור לאחרים".
